מאגר סיפורי מורשת

שמי שושי יעקב, נולדתי ב-12 במאי  שנת 1952. גדלתי בדורה עד כיתה ד. הייתה לי ילדות נהדרת, למדתי לנגן על חליל ולרקוד ריקודי עם, בעיקר נהנתי. קלטנו עולים חדשים, אני אישית הייתי עוזרת לילדיהם של העולים החדשים, לכתוב ולקרוא. הרגשתי שאני תורמת מעצמי וזה מילא אותי. הנתינה והעזרה הם דברים שהם מאד "האני מאמין שלי", מאד מדברים אליי ועד היום אני עוזרת ותורמת לזולת. לדוגמה, בשנת 1991 שהייתה עלייה מרוסיה אירחנו בביתנו שלוש אחיות (אלה, אינה וגאנה), שהן היו יתומות מאמא ואבא שלהן. דוד שלהן הוציא אותן מבית יתומים ברוסיה והעלה אותן לארץ. ואני אירחתי אותן בחג הפסח ומאז ארחנו אותן אחת עשרה שנים, כל החופשות והחגים אצלנו בבית, והן היו כמו בנות בית. הן גרו בפנימיית אחוזת שרה בבני ברק, והן היו מגיעות אלינו בכל סוף שבוע, חופשות וחגים. לאחר מכן עברנו לנתניה לרחוב נורדאו, ולאחר מלחמת ששת הימים בשנת1967 שמו של הרחוב השתנה לרחוב "ששת הימים". למדתי בבית ספר "יבנה" היו לי הרבה חברים וחברות.

סיפור העלייה של הורי

ההורים שלי הגיעו מלוב באוניה. הייתה סערה בדרך וביקשו מכל העולים לזרוק את כל החפצים המיותרים שלהם. אמא שלי כשהיא הייתה בלוב אמרו לה שבארץ ישראל אין בדים, אז היא מכרה את כל התכשיטים שלה,ואת החפצים שהיו לה מזהב, וקנתה בדים כדי שיהיו לה בארץ, ולבסוף היא זרקה אותם לים. לגדול בבית טריפוליטאי זה הכי חם בעולם. אבא שלי יצחק עטיה היה איש ספר, איש מקסים. הוא היה רב בבית הכנסת "דקר" בנתניה, בנוסף הוא היה שוחט. אבי עבד בקיבוצים הוא היה נוסע ביום ראשון וחוזר ביום חמישי, כל סוף שבוע היה לנו "אבא-אורח" בבית. ואמא שלי אנטונינה ניהלה את כל העניינים בבית ודאגה לגדל אותנו. מה שממש זכור לי מאמי היה, שכאשר מישהו מאתנו היה מתנהג לא יפה, היא הייתה אומרת "חכה חכה, שאבא יחזור הביתה!", וזה היה לא נעים. אבל, בסוף בכל יום חמישי כשהוא חזר הביתה, הוא חזר עם מתנות ודברי מתיקה. היה לנו כיף להיות כולם בבית ביחד, אנחנו משפחה קשורה מאד ומלוכדת.

נישואין

את בעלי הכרתי כאשר התחלתי לעבוד במפעל יהלומים, מה שהיה מאד נפוץ בנתניה באותם הזמנים. בעלי אדי יעקב שאכל במרפסת של המפעל, כל פעם שהייתי עולה, הוא היה זורק כל מיני דברים. פעם אחת כשעליתי הוא זרק נחש מפלסטיק ואני, נורא נבהלתי והתחלתי לבכות. הוא בא לנחם אותי והוא אמר לי משפט, שאני זוכרת עד היום,"אני רוצה להיות חבר שלך, ולא ידעתי איך להתחיל איתך". וככה התחלנו לצאת ולהכיר. כיום אנחנו נשואים כמעט חמישים שנה,  יש לנו ארבעה ילדים: דודו, הוא מנחה תוכניות טלוויזיה וסטנדאפיסט. אחריו מיטל, היא מנהלת בית ספר למחול בבאר יעקב, הדר, היא מורה למוסיקה והיא מלווה זמרות גדולות. יש לה תוכנית אומנותית שלה, ואופיר הוא חלק מלהקה.

הנתינה היא דבר שממלא אותי עד היום

לפני עשר שנים, בעלי ואני עברנו דירה. רצינו לתרום את כל הרהיטים שלנו ואז, הפנו אליי  אישה חד הורית עם ילד, ולהם מסרתי את כל הרהיטים ואת מה שהם רצו. ועד היום אני שומרת על קשר עם הילד. הוא ילד שהיה בפנימיה, ובפנימיה לא האמינו בו, ואני נלחמתי עליו והוא, הצליח  לסיים את הלימודים ולגמור בגרות בהצטיינות, וללמוד מה שהוא רצה. הוא חלם להיות תכשיטן וכעת הוא בצרפת לומד תכשיטנות, והוא עובד באחד המקומות היוקרתיים שעוסקים בתכשיטנות. בנוסף, הוא כתב מכתב לפנימיה לאן הוא הגיע. כל הסיפור הזה הוא סוג של נקודת שיא בחיי, הרגשתי שנתתי למישהו עולם ומלואו רק בגלל שהאמנתי בו. אני חושבה שזה יותר הישג עבורי, מאשר זה הישג עבורו. היום הוא בן עשרים ושלוש. אני בן אדם שסוחף אחריו אנשים. אני מתנדבת המון שנים ב"יד שרה", ואני מעבירה התעמלות בריקודים.

קריירה

הקשר שלי לריקודים והתעמלות: מגיל קטן הייתי, מאד מושפעת מתזוזה ומריקודי עם בעיקר. יום אחד כשהייתי בת ארבעים וחמש הבן שלי אמר לי, שאם אני כל כך אוהבת ספורט וריקודים למה אני לא הולכת ללמוד? הבת שלי רשמה אותי ללימודים. אני כבר עשרים ושלוש שנים מורה לצפיפות עצם, ולריקודי עם. אני מאד אוהבת את העבודה שלי, ואני מאמינה שצריך לעשות רק מה שאוהבים.

גלגולו של חפץ

יש בידי שתי תעודות של אבי מקוריות מלוב. האחת – תעודת שחיטה,השנייה – תעודה לרבנות. וישנה תעודה נוספת שבה כתוב שהוא היה דיין בבית דין בטריפולי. יש לי גם המון ספרים שהוא השאיר, שקשורים לתלמוד , לזוהר ולמשנה.

הזוית האישית

שושי: מאד נהנתי לקחת חלק בעשייה ולהשתתף התוכנית.

רון: נהנתי להכין את העבודה ולהכיר את שושי, היא אדם מקסים.