מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי, נולדתי במושב עטרות בשנת 1939 להורים בשם צילה וזלמן שיינקין. אבי נולד ברוסיה ועבר עם חלק ממשפחתו לניו יורק, שם הוא היה פעיל מאוד בציונות ובהקמת מדינה ליהודים. לכן הוא עלה לארץ ישראל עם הגדוד העברי שהגיע לתל חי ואחר כך עבר להקים את מושב עטרות. אימא שלי עלתה מרוסיה עם חלק ממשפחתה בשנת 1922 וגרה בתל אביב. היא התחתנה עם אבי ועברה לעטרות, שם הם הקימו משפחה עם ארבע הילדים: אחותי אסתר, אחי אליעזר, אני ואחי הקטן אברהמל'ה.

עם אחיי

סיפור חיי המרכזי

עטרות היה מושב עובדים שפיתח בעיקר כרמים, רפת ולול. גדלנו במושב בסביבה מאוד טובה. אבי היה מוכתר הכפר (ראש). עטרות הייתה מוקפת ביישובים ערביים שהפרידו בינה לבין ירושלים. צמוד למושב היה שדה תעופה בריטי שדרכו הגיעו ויצאו מהארץ. הייתה לי ילדות טובה ומאושרת. יחסי המושב עם הערבים היו לעתים טובים ולעתים גרועים.

כאשר התקבלה החלטה על הקמת מדינת ישראל באו"ם בתאריך 29.11.47, היחסים הידרדרו ועטרות הייתה נצורה ומותקפת על ידי הערבים שבסביבתה. בתקופה זו לא היה לנו נשק וסבלנו הרבה במצור. כאשר הערבים זממו מלחמה על עטרות, הבריטים סייעו בהוצאת הילדים והנשים לליפתא שבירושלים. באותו זמן הגברים נשארו להילחם עם סיועה של יחידת "חיש".עם סיום המנדט הבריטי בתאריך 15.5.48 ופינוי שדה התעופה, נערכו קרבות בין גדודי הערבים לבין גברי בני יעקב ועטרות. הערבים ניצחו, ותושבי בני יעקב ועטרות נסוגו והגיעו להדסה הר הצופים. שם טיפלו בפצועים, וכולם התאחדו עם המשפחות שלהם שהיו כבר בליפתא שבירושלים.

אחרי מספר חודשים העבירו את כל תושבי המושב ליפו לבית ערבי שנכבש (כי הערבים נסוגו משם). לאחר שנה ביפו קיבלנו את מושב וילהלמה ששמו הוחלף לבני עטרות (על ידי תושבי עטרות שהגיעו לוילהלמה). וילהלמה הייתה מושבה גרמנית שהעבירו את תושביה לאוסטרליה. רוב שנות נעורי הייתי בבני עטרות. שם חגגו לי בת מצווה, בחצר של הבית שלנו, כאשר כל אחד מבני המושב הביא כיבוד ואנחנו הילדים עזרנו בעבודות המשק – בעיקר בבציר ענבים וטיפול בלולים.

כשהייתי קטנה לא היה לנו משחקים אז לרוב שיחקנו בחוץ במשחקים כמו שוטרים וגנבים, קלאס, מחניים ומשחקים פשוטים. בית הספר שלמדתי בו היה קטן מאוד ובכיתה ז' נאלצנו לנסוע ללמוד בבית חינוך בתל אביב. בנעורי הייתי מדריכה בתנועה המאוחדת, למדתי בתיכון בפתח תקווה במגמה ביולוגית ריאלית, והדרכתי את הנוער בבני עטרות. בתיכון הייתי בתנועת נוער. כשהגיעה זמן הגיוס התגייסתי לחיל האוויר. בצבא עבדתי בעיקר בגיוסים, בדיקת התאמה ובאיסוף נתונים  לקורס טייס. בערבים למדתי בסמינר למורים כי היו חסרים מורים ורציתי ללמוד באוניברסיטה.

לאחר שהשתחררתי מהצבא עברתי לירושלים לצורך לימודים באוניברסיטה, שם סיימתי שני תארים בביוכימיה. בהמשך עברתי לרחובות לעשות דוקטורט. אחרי הדוקטורט נסעתי להשתלמות במכון רוקפלר בניו יורק שם לראשונה פגשתי חוקרים מכל העולם. נהניתי מאוד להכיר את העיר הגדולה עם כל מה שיש לה להציע. בסיום ההשתלמות עברתי לבאר שבע לעבודה בבית החולים והקמת בית ספר לרפואה. בבאר שבע התחתנתי עם אריה בעלי ז"ל, שהגיע מתל אביב לעבוד בהנדסת בניין. בבאר שבע נולדו לנו שני בנינו, אמיר בני הבכור, ומאיר אבא של אורי.

גרנו בעיר העתיקה שבבאר שבע, אני עבדתי בבית חולים ובאוניברסיטה. בבאר שבע בתחילה הייתה הרגשה של פיתוח, בנייה ויצירה אבל היה ריחוק ממשפחתי שבאזור המרכז. ניהלתי מעבדות שירות ומחקר ולימדתי סטודנטים לרפואה. אחרי כמה שנות מחקר קיבלתי דרגת פרופרסור. בשנת 1987 אני ומשפחתי נסענו להשתלמות נוספת לבית חולים בברוקלין בניו יורק. בסיום השבתון חזרנו לבאר שבע למשך שנה. אז החלטנו לחזור למרכז הארץ לקרבת משפחתינו ולכן עברנו לכפר סבא. בכפר סבא ניהלתי מעבדת שירות ביוכימית בבית חולים מאיר, וביצענו בדיקות לכל אזור השרון. אריה עבר לעבוד במכון היצור בתל אביב והחיים בכפר סבא היו מאוד נוחים וטובים.

מימין: בעת שירותי בצבא, משמאל: בחתונתי

הזוית האישית

רותי: החוויה של שיתוף נכדי אורי בסיפור חיי הייתה מאוד נעימה ומרגשת והיא גרמה לי להרגיש קירבה רבה יותר למשפחתי.