מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפורה של סבתא מלכה:

נולדתי בתאריך 12.5.1948, יומיים לפני הכרזת הקמת המדינה. נולדתי בארץ בעיצומה של מלחמת השחרור. הארץ נראתה לא בנויה והיו הרבה עולים חדשים שהתחילו לאט לאט לבנות את הארץ. הילדות שלי לא הייתה כל כך שמחה או משגשגת פשוט כי להורים היה קושי והיינו משפחה גדולה עם 10 אחים. באותה תקופה רק אבא שלי עבד, אמא הייתה בבית והתפרנסנו בקושי. זה לא שהיה קושי בפרנסה, פשוט הכל היה בהקצבה, ובתקופה ההיא היו מביאים לכל משפחה תלושים לפי הגודל והצרכים של אותה משפחה. עם התלושים ההורים היו הולכים ומקבלים קמח, סוכר, אורז, שמן ומדי פעם שוקולד. לגבי ההלבשה, היינו מעבירים בגדים מהאחים אחד לשני. נעליים היינו קונים רק אם הנעליים היו קרועות ומה שטוב לשימוש וכבר קטן במידה היינו מעבירים בין האחים. בבית הספר היו ימים שהיו מחלקים לארוחת הצהריים רק גבינה – וזה כל מה שאכלנו.

רוצה אני להעלות פרשה מרתקת הקשורה אליי אשר משפיעה עליי עד היום: פרשת חטיפת ילדי תימן. הפרשה מתקשרת רבות לסיפור שלי, אני מן העדה התימנית. קצת לפני שנולדתי אמא שלי הביאה לעולם את אחותי הגדולה שושנה. שושנה הייתה הבת הבכורה של הוריי. יום אחד שושנה חלתה במחלה, מאחר והתינוקות שנולדו בתקופה של פעם היו חשופים להרבה מחלות ונדבקים בקלות. שושנה הובהלה לבית החולים. ההורים שלי היו איתה זמן רב ושמרו עליה בארבע עיניים מאחר וסיפור החטיפות כבר עבר מפה לאוזן. לילה אחד אבא שלי לא היה יכול להשגיח עליה כל הלילה, אבל הוא ראה שהרופאים דואגים לשושנה והוא הרגיש רגוע ונינוח להשאיר אותה שם לבדה תחת השגחת הרופאים. בבוקר שאחר כך אבא שלי חזר לבית החולים על מנת לברר מה שלומה של שושנה ולהמשיך להיות איתה לאורך כל הטיפולים. כאשר אבא הגיע נאמר לו ששושנה נפטרה באותו לילה יחיד שבו לא היה. כשהוא שאל היכן הגופה הרופאים טענו שקברו אותה, מאחר ואין מה להמתין עם עניין קבורת הגופה. זאת מאחר וגופת המת צוברת מחלות וזה עלול לסכן את שאר החולים. ההורים שלי מעולם לא האמינו לדברי הרופאים, הם החליטו לספר את הסיפור לכל האחים במשפחה, מאחר ושושנה הייתה בת בכורה אותה אף אחד לא הכיר. הם החליטו לספר לאחיי את סיפור החטיפה של שושנה על מנת שאם ביום מן הימים היא תיצור קשר עם אחד מהם, הם יבינו במה מדובר או להפך – אם הם יחליטו לחפש את אחותם הגדולה, לפחות יהיה להם קצה של חוט.

אני החלטתי לפתוח תיק לשושנה אחותי הגדולה. בתיק קיימות תמונות של בני המשפחה שלי – אימא, אבא, אחים ואחיות. בתיק נמצא סוג הדם שלי וקישור למקום בו נמצאת דוגמית דם שלי על מנת לבדוק את הקרבה ביניהם. כעת כל מה שנשאר לעשות הוא להמתין ששושנה תחליט לפתוח את התיק. אני מחכה בצפייה ליום בו אפגוש את אחותי הגדולה, אך אני לא יודעת אם היא חיה או מתה בארץ או בחו"ל. אני לא יודעת עליה דבר, כל מה שאני יודעת זה שאני צריכה לגלות סבלנות ולקוות לטוב.

הסבר קצר על פרשת ילדי תימן

פרשת ילדי תימן היא פרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, כשני שלישים מהם מיהדות תימן, בין השנים 1948–1954. ברוב המקרים הילדים אושפזו במחנות עולים או בבתי חולים, להוריהם נאמר כי הם נפטרו ונקברו, אולם רבים מן ההורים ואחרים מפקפקים בכך וטוענים כי הילדים נלקחו מהם. במהלך השנים נתגלו מספר מקרים בהם הילדים המדוברים נלקחו לאימוץ ללא ידיעת ההורים. בנוסף לכך, מספר אנשים מתוך המערכת, כמו רופאים ואחיות, אמרו כי הם חושדים שהילדים נלקחו ללא רשות.

חלק גדול מהילדים נעלמו על רקע עליית עולי תימן שהתרחשה במחצית 1949. ישראל קלטה אז עשרות אלפי עולים מתימן באופן חפוז ומאולתר, בשל תנאי המחיה הקשים במחנות המעבר בתימן. אחוז גבוה מבין הילדים והתינוקות שהגיעו היו במצב בריאותי גרוע וחלקם סבל מתת-תזונה. גם בישראל עצמה התקיימו תנאים קשים של צנע ומחסור בתשתיות רפואיות ולוגיסטיות. אלה, יחד עם קשיי שפה וזיהוי, הביאו לכך שפעמים רבות נותק הקשר בין ילדים ואף מבוגרים לבין משפחתם. יחס מתנשא של צוותי רפואה הוביל למקרים רבים של קבורה ללא ידיעת ההורים. נוספו על כך בעיות של עומס ואי סדרים ברישום הרפואי וברישומי הקבורה.

נסיבות הפרשה הצטרפו לתחושה קשה ששררה בקרב העולים בנוגע ליחס מפלה על בסיס עדתי וגזעני מצד הממסד והחברה. צווים להתייצבות בלשכת הגיוס, שנשלחו לבתי ההורים כעבור 16–17 שנים, כאשר הגיעו הילדים לכאורה לגיל 18, העלו שוב את העניין לסדר היום הציבורי והוצגו כהוכחה כי הילדים עודם בחיים. בעקבות הלחץ הציבורי החליטה ממשלת ישראל ב-1967 על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, ועדת בהלול-מינקובסקי. לאחר ביקורות קשות על תפקוד ועדה זו, הוקמה בשנות ה-80 ועדת שלגי, שגם היא ספגה ביקורת ציבורית קשה. (ויקיפדיה)

הזוית האישית

הנכדה אגם: למדתי יותר על סבתא ונורא התרגשתי לשמוע את סיפורה בפעם הראשונה.

סבתא מלכה: היה לי נורא כיף להיזכר בכל הילדות שלי וקצת לדבר על העבר. היה לי העונג לשתף את נכדתי בסיפור שלי, ומאוד נהניתי.