מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי, של סבא דוד שיכמן ונכדתו לינוי אדלמן

סבא דוד מספר:

שמי דוד, נולדתי בעיר לבוב שבאוקראינה בשנת 1946, בברית המועצות (לשעבר).

בילדותי

זכרונות ילדות 

פעם בילדותי, לא ידעתי מהו בית כנסת? שמעתי אנשים מדברים על כך, שאלתי את אמי והיא אמרה שאין בית כנסת באיזור שבו גרנו. אני יהודי, אבל לא חיינו בשכונה יהודית, אצלנו בעיר אין דבר כזה שכונה יהודית, אלא שהיהודים חיו בדו קיום לצד המקומיים. גם בין היהודים היינו חברים טובים, לא היה לנו מקום מפגש מיוחד, פשוט כל פעם נפגשנו אצל מישהו אחר.

משפחתנו

בביתנו חיינו בצניעות, תמיד קנינו רק מה שצריך כמו אוכל, בגדים וכלי בית הכרחיים… במשך  ימות השבוע  לא אוכלנו משהו מיוחד, מה שיש בבית, גם בשבת. את המצרכים קנינו במקומות רגילים, מכולת, בית מרקחת… בבית הספר אכלנו כריכים שהבאנו מהבית בכיתות, ללא חדר אוכל. המאכל האהוב עליי אז ועד היום הוא קציצות ביתיות, הממתקים שהיו אז, היו ממתקים פשוטים מאוד, אך היו ממתקים ברגע שרצינו משהו מתוק.

במרוצת השנים גדלתי, התחתנתי ונולדו לי שני ילדים.  בשנת 1990, עליתי לארץ עם כל משפחתי: אשתי  לודמילה ושני ילדיי: ויקטור, שהיה בן 16 וחצי ואילנה, שהייתה בת 13 וחצי. הוריי ז"ל, לצערי, כבר לא היו בחיים בזמן העלייה, אך על המצבות שלהם, הופיע שמם בעברית, למרות שהיה אסור, דבר המוכיח שאנו יהודים. המצבות נמצאות כיום בלבוב שבאוקראינה.

המצבות של הורי  ז"ל

חבריי הטובים ביותר היו: רבקה, לאוניד, וחיים, שהיו איתי באותה כיתה. איתם הייתי משחק, היו לנו אותם משחקים כמו היום: תופסת ומחבואים, אך היה עוד משחק שלא מוכר כיום: קבוצת ילדים עומדים בשורה וילד אחד צריך "לשבור את השורה" – לגרום לילדים לעזוב ידיים . בשעות הפנאי, או שיחקנו בחצר או שקראתי ספרים. כשהייתי ילד, קראתי הרבה הרבה ספרים, כבר מכיתה ב'.

לבית הספר שבו למדתי לא היה שם, כמו שרגילים כיום, היה מספר – למדתי בבית ספר מספר 2, זה היה המספר של בית הספר שלי. בשאר בתי הספר לימדו באוקראינית, ורק בבית הספר שלי, למדו ברוסית שזוהי שפה שונה לגמרי! כשהייתי בבית הספר, למדתי אותם מקצועות כמו שלומדים היום. בבית הספר שלי הייתה משמעת חזקה מאוד, כשהמורה הייתה בכיתה, אף אחד לא הוציא הגה מהפה, אלא אם כן קיבל רשות. סדר מופתי, אפילו בהפסקות…

התלבושת האחידה הייתה שונה לגמרי: לבנות הייתה שמלה אפורה וסינר שחור ביומיום וסינר לבן בחגים. לבנים הייתה חליפה בצבע כחול, מכנס חולצה וג'קט. לא היו טיולים בבית הספר. לכיתות הנמוכות היו "טקסי בוקר" בחגים ולכיתות י' ומעלה היו מסיבות. המורה שזכורה לי ביותר היא המורה הראשונה שלי, אלבניה שלימדה אותי בכיתות א,ב,ג,ד.

המקצועות שאהבתי ביותר הם: מתמטיקה ופיזיקה והמקצועות שהכי פחות אהבתי היו: ספרות היסטוריה וגיאוגרפיה. הייתי בתנועות נוער שונות. מכיתה ג' עד כיתה ז' הייתי בתנועה בשם " פיאונרים" ומכיתה ז' עד גיל 21 הייתי בתנועה בשם "קומסמיל".

בגיל 13 לא עשו לי מסיבה באולם אלא עשו מסיבה גדולה בבית, רק ללא דרשה וללא מתנות מיוחדות. באותו זמן לא ידעתי שקוראים לזה בר מצווה. חבריי בניגוד אליי חגגו בר או בת מצווה כמו כל יום רגיל.

בשנות העשרים האזנו למוזיקת ואלס, טוויסט {סגנון של מוזיקה} והריקודים העיקריים היו: ואלס, פוקסטרוט וטנגו. הזמרים המפורסמים אז היו: פול מריה, הביטלס, מרק ברנס ולאוניד אוטיוסיף. המוזיקה שאהבתי הייתה מוזיקה קלאסית: צ'ייקובסקי, שטראוס ופרוקופיף…

גם אז היו מועדונים שבהם רקדנו. רוב הריקודים היו בזוגות. כל מופעי הבידור היו דומים למה שיש היום: הופעות, הצגות וקונצרטים. היו אז אמצעי תקשורת, היה כמובן רדיו, טלוויזיות אפילו טלווזיות צבעוניות, אבל לא הרבה מהן. שמעו מוזיקה בעזרת תקליטים ופטיפון. בתור בילוי הלכנו בעיקר לקולנוע, לקונצרטים ולמועדונים.

בזמנו, זוגות הכירו בדרך כלל במועדונים או בלימודים. גברים היו מחזרים בעזרת: פרחים, שוקולדים והודעות אנונימיות. ביני לבין הוריי היו יחסים טובים מאוד, אני ואחותי גדלנו באהבה רבה. אצלנו בבית היו מקרים שהיה צריך משמעת קשה, אך לרוב ההינו פתוחים וקרובים בבית. עם הוריי יכולתי לדבר על הכל, הוריי היו ממש מעורבים בחיי ועזרו בכל מה שביקשתי. לא היו בילויים מיוחדים למשפחה, רק בימי הולדת נהגנו לחגוג כולם ביחד.

 בצעירותי

אני ואשתי, סבתא שלך, הכרנו כך: אני הייתי בסן פטרבורג ביחסי עבודה, ובמקרה הכרתי את אמה של אשתי, סימה, דרכה הכרתי את אשתי לודמילה. מאז התחתנו ונולדו לנו שני ילדים ויש לנו שלוש נכדות. אנחנו ושאר המשפחה גרים כיום בנהריה.

אני עליתי בשנת 1990 בתקופת העלייה השלישית המכונה גם "העלייה הגדולה".

עליתי מסיבה אחת פשוטה, לתת עתיד טוב לילדיי, ידעתי שבברית המועצות ליהודים, אין עתיד. ישר כשהגענו, עברנו לגור בנצרת עלית. למדנו את השפה תחילה באולפן ולאחר מכן בבית הספר והעבודה. מהרגע שהגענו לארץ הרגשתי מצויין! כיוון שהעלייה הייתה כל כך גדולה, היה קשה להיקלט, מכיוון שעדיין לא ידענו טוב את השפה ולא היה מספיק אנשים מקומיים בעיר שנוכל להכיר.

האירוע שזכור לי במיוחד: הפעם הראשונה שבה אכלתי חומוס, הלכתי לאורחים והיה על השולחן ממרח מוזר שתחילה חשבתי שהוא חמאה, ומרחתי אותו על לחם לאחר מכן הסבירו לי מה זה, טעמתי את זה ומאז אני אוהב מאוד חומוס.

כשהיינו בברית המועצות, שמעתי על הכרזת המדינה הרבה מאוד, ברדיו, ומאנשים. אני שמח מאוד שעליתי לארץ ישראל!!!

 בילדותי – מאלבום התמונות

הזוית האישית

לינוי: אני מאוד נהנתי לכתוב את הסיפור של סבא שלי וללמוד עליו דברים חדשים.

סבא דוד: אני מאוד נהנתי לכתוב את הסיפור עם נכדתי ולבלות איתה זמן איכות.