מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי

זיכרונות ילדות של סבא מאיר צ'רצ'י

סבא מספר כי החברים שלו בימי הילדות היו חברים מהמושב בני גילו שלמדו, שיחקו, השתוללו ויצאו יחדיו לטיולים. תקופה זאת הייתה התקופה היפה בחייו. החברים גרו בשכנות או באזור הבית ברדיוס של 250 מטר. בתקופתם נהגו לשחק משחקים כמו תופסת, כדורגל, חמור ארוך, רכיבה על אופניים, ריצה עם גלגל של אופניים שלוש מקלות ועוד. בשעות הפנאי לאחר עבודות במשק כמו להאכיל עופות וכבשים הם נהגו להיפגש כל החברים במועדון ולשחק במשחקים השונים.

סבא למד בבית ספר הנקרא על שם בן צבי בעיירה שלומי. המקצועות שנלמדו היו חשבון, אנגלית, הנדסה, תנ"ך, גיאוגרפיה, חקלאות, מלאכת יד, נגרות, בישול וספורט. היחסים עם המורים היו קורקטיים התלמידים היו קשובים היערכו את המורים כיבדו אותם ואף ראו בהם מודל חיקוי למעשיהם, יכולתם, אהבתם למקצוע ולהם כתלמידים. המשמעת נבעה מתוך כיבוד וכבוד למורים ולמחנכים. התלמידים לא חשו ולא ראו משמעת חזקה כי לא היה צורך. סבא ציין כי אינו זוכר כל עונש או עונשים שהוטלו עליהם למעט בשיעורי אנגלית שהיה עליהם לרשום את המשפט שהמורה ציין בפניהם מאה פעמים.

בתקופתו של סבי מאיר לא הייתה תלבושת אחידה אך הבנים הופיעו לבית הספר בחולצה ומכנס חאקי כי זו הייתה ה"אופנה" בתקופה ההיא ואילו הבנות בשמלות או חצאיות. סבא מספר כי היו להם טיולים של יום אחד בסביבות בית הספר ושלושה ימים טיול של סוף שנה. נהגו גם לערוך מסיבות לרגל החגים או מפגשים חברתיים. סבא מספר כי המחנכת שלו בבית הספר היא אשר השאירה בו את אישיותה המרשימה והמשפיעה. סבא אהב את מקצועות הלימוד ללא הבדל. אך את שיעורי הספורט הוא אהב במיוחד.

את חגיגות בר המצווה חגגו אז שונה מהיום. את בר המצווה נהוג היה לחגוג עם עוד חברים בני אותו הגיל. את העלייה לתורה קיימו בבית הכנסת ואת המסיבה עצמה חגגו במועדון המשותף של המושב. כל אחד מהחוגגים הכין דרשה מיוחדת כלפי משפחתו ואת פרשת השבוע קראו בנוכחות הרב אשר נתן מספר שורות מהפרשה. מתנות קבלו בעיקר מבני המשפחה. סבי זוכר בעיקר את שמחת משפחות האורחים ותושבי המושב שחגגו עימם בשמחה רבה.

סבי מספר כי בבית הספר בו למד, היה חדר אוכל. האוכל שהוגש הוכן על ידי תלמידי כיתות ז-ח בהנחיית המורה לתזונה. המאכל האהוב על סבי היה שניצל ותפוחי אדמה. ממתקים נהגו לקנות מדמי הכיס שקבלו.

עוד מספר סבי כי היה בתנועת הנוער של בני המושבים. הם נהגו להאזין בעיקר לשירי ארץ ישראל של שנות השישים שבעים. עוד היה נהוג לרקוד ריקודי עם, ריקודי הורה ולא העזו לרקוד ריקודים סלוניים כי זה לא היה חינוכי ומוסרי אז. הזמרים והזמרות בתקופה זאת היו שושנה דמארי, יפה ירקוני, ארחק איינשטיין, יהורם גאון והלהקות היו שלישיית גשר הירקון, הדודאים ולהקות צבאיות החלונות הגבוהים.

ברוב המקרים הקשר בין בני זוג נוצר בערבי ריקודים, ערבי שירה, מסיבות וטיולים. אופי היחסים בין הורים לילדים היה קשר מאוד הדוק אוהב ושמח. יחס של כבוד והערכה כלפי ההורים שעבדו קשה לפרנסת המשפחה.

סבי הכיר את סבתי חנה בחוף הים בנהריה. כעבור ארבע שנים נישאו. נולדו להם שלושה ילדים לילך קרנית וגיל. לילך הבכורה מתגוררת עם משפחתה בבלגיה. קרנית מתגוררת עם משפחתה בנהריה ועוסקת בהוראה לגיל הרך וגיל מתגורר עם משפחתו בתל אביב ועובד כעורך דין. מלילך יש לסבי וסבתי 2 נכדות, מאמי קרנית יש 2 נכדים ומגיל נכדה אחת. סך הכל יש להם חמישה נכדים (ארבע נכדות ונכד אחד).

סבי עלה לארץ ישראל בשנת 1951 ביחד עם הוריו ושלוש מאחיותיו. הסיבה לעליה הייתה מטעמי ציונות אל ארץ אבותינו. על עלייתם לארץ הגיעו לכפר בשם ואדי קורן על שם הנחל. מאוחר יותר הכפר הפך למושב בשם עבדון. את השפה למדו בגן הילדים ובבית הספר. התקופה הייתה קשה בגלל הסביבה הזרה, העבודה השפה וחוסר יכולות להתאקלם.

עם עלייתם לארץ גרו בצריף שגודלו היה כ-35 מטר מרובע. ובשנת 1962 עברו לבתי אבן שנבנו עבורם. להוריו של סבי היה קשה מאוד להתאקלם בגלל השפה, התרבות ואופן צורת החיים במושב.

סבי מספר כי בחורף 1958 חורף קשה של התקופה ההיא בלילה בשל סופה חזקה עפו מספר צריפים והצריף של השכנים עף על הצריף שלהם והם נאלצו להכניס את המשפחה אליהם לצריף וכל בני הכפר נרתמו לתקן ולהשיב את הצריפים ולחזקם שלא יעופו שוב.

סבי מוסיף ומספר כי טרם נולד ביום הכרזת המדינה אך נולד שלושה חודשים לאחר מכן בארץ אירן-פרס.

קישור לקובץ הסיפור

הזוית האישית

יהונתן שרביט: היה לי כיף לשמוע את הסיפורים.