מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של נסים

נולדתי ב- 8/11/1937  בעיר חסקובו אשר בבולגריה, להורי חנה ומשה מטרני. אחותי התאומה מטי נולדה חצי שעה לפני, אבל לפי המסורת היהודית זה שנולד שני הוא הבכור(כיון שיעקב שנולד שני גנב את הבכורה מעשו).

אמי סיימה בית ספר יהודי ותיכון ועבדה במסחר בחנות בדים שפתחה בעיר. אבי-היה בעל מפעל קטן ליצור סוכריות, חלקום, ודברי מתיקה אחרים, אשר סופקו למסעדות ומעדניות. כיון שההורים עבדו והיו מחוץ לבית, מי שטיפלה בי ובאחותי הייתה סבתי זימבול (שם פרח בתורכית). היינו בגן ילדים עברי עד גיל 7 .

העיר חסקובו שוכנת בדרום בולגריה בסמוך לגבול טורקיה ויוון, באותה תקופה היו בה כ-30,000 תושבים. הקהילה היהודית מנתה כ-1,700 תושבים והתרכזה בשכונה היהודית סביב בית הכנסת ובית הספר העברי. אני ואחותי למדנו בבית הספר העברי עד כיתה ד'.

בשנות הארבעים, פלשו הגרמנים לבולגריה. החנויות והעסקים של היהודים הוחרמו על ידי השלטונות. למזלו של אבי היה לו שותף בולגרי בעסק, כדי שלא יחרימו  את העסק אבא רשם את המפעל על שם השותף. באותה תקופה לקחו את אבא מספר פעמיים למחנות עבודה, למזלו זה היה באחריות ובפיקוח השלטונות הבולגרים. אני זוכר בהיותי ב- 7 בערך הלכתי עם בן דודי שהוא היה בן 13 ופגשנו חייל גרמני, אני בצחוק אמרתי לו גוט מורגן (בוקר טוב) אבל זה היה אחרי הצהריים והוא חשב שאנחנו צוחקים ממנו. הוא צעק אלינו ירה באקדח באוויר. אני אתחלתי לברוח לכיוון הבית אבל בן דוד שלי במחשבה לקח אתי ידי ואתחלנו לברוח לכיוון הפוך מהבית, כיוון שהוא חשב שהחייל ירדוף אחרינו לתוך הבית ויכול היה לקרות אסון למשפחה.

אבא אחרי מספר שנים סיפר לי שהגיעו שמעות שיש סלקצייה של היהודים והובלתם למחנות ההשמדה.

אבא סיכם עם השותף הבולגרי ביודע הדבר ייקח אותי ואת אחותי לשותף הבולגרי והוא ייקח אותנו לאחות שגרה באחד הכפריים.

שחרור בולגריה על ידי הצבא הרוסי היה ב- 9.9.1945.

עם הקמת מדינת ישראל בן גוריון היה בביקור בבולגריה כדי לקרוא ליהודים לעלות לארץ ישראל.

בן גוריון בא לבקר בבית הספר ואנחנו התלמידים עמדנו בשורות עם דגלי ישראל. הוא נעצר לידי שאל לשמי ולחץ את ידי (לא רחצתי שבועות את ידי) בשנת 1949 בהיותי בן 11 התכוננו לעלות לארץ ב- 11 למרץ נסענו לעיר הנמל בורגס. עלינו על אוניית מסע שהחילה כ-3,000 עולים שישנו בתוך דרגשים מעץ בקומות. הים היה סוער עד באונו לנמל חיפה. הובילו אתנו למחנה עולים ושיכנו אתנו באוהל בד יחד עם המשפחה של דודי ביחד היינו 8 נפשות באוהל. בפרדס חנה היינו כ-8 חודשים ואז קיבלנו דירת חדר בשיכון עמידר בנתניה.

למדנו בבית ספר עממי בית חינוך בנתניה. מכיתה ו' עד כיתה ח'. הייתי ילד די שובב ושיחקתי מחניים וכדורסל, הלכנו להתרחץ בים(פעם ראשונה שהתרחצתי בים). לקרת סיום הלימודים בבית ספר חליתי במחלה שהצריכה ניתוח בבית החולים בלינסון, אושפזתי  שלוש שבועות בבית החולים. לכן לא השתתפתי בטקס הסיום של בית הספר. המשכתי ללמוד בבית ספר תיכון בית חינוך (כיום בית ספר שרת). שיחקתי כדורסל בהפועל נתניה. יצאנו לטיולים בארץ במסגרת בית הספר ותנועת הנוער(הנוער העובד). התגייסתי בינואר 1956, אחרי הטירונות הוצבתי למשטרה צבאית חקירות (מצ"ח) בחייל האוויר. עברתי קורס חקירות פליליות ושרתתי בבסיס מטה חיל האוויר ברמלה. התפקיד היה מעניין ומלא סיפוק וחווית. בזמן שרותי במצ"ח פרצה מלחמת קדש שבה צה"ל כבש את חצי האי סיני. טסתי מספר פעמיים לבסיסים בסיני לצורך חקירות ובדיקות לעבירות שנעשו  על ידי חיילים. במצ"ח שרתתי במשך שנתיים וחצי, עד שחרורי מצה"ל.

מהשרות במצ"ח זכורים לי שני אירועים שבהם השתתפתי, בגניבת 92,000 לירות שאז זה היה סכום כמיליון שקל של היום. האירוע השני הזכור לי היה בזמן הכוננות לפני המבצע, נקראתי על ידי מפקד היחידה ללוות שיירה של כלי רכב של הצבא הצרפתי. צרפת הייתה בת ברית של ישראל במלחמה ולכן שלחה סיוע משאיות שהם היו מעבדות ומוסכים ניידים לטיפול במטוסים. אני נסעתי במאסף של השיירה על גבי נ.נ. (קומנקר) עם נהג צרפתי. המטרה הייתה להגיע לבסיס חיל האוויר ברמת דוד וערכה כ- 8 שעות, בגלל תקלות שקרו בדרך (שתי משאיות נתקעו והיינו צריכים  לחקות שיתקנו  אותם). לרמת דוד הגענו בסביבות שעה  3 בצהריים. בבסיס שמחו על בואנו והזמינו אותנו לצהריים, אך הנהגים הצרפתיים לא רצו לאכול בלי לשתות יין. רס"ר הבסיס פתח את השק"ם והביא כמה בקבוקים לשביעות רצונם של הצרפתים.

אחרי השחרור עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות. למדתי בקורס לעובדי מים במדרשה של רופין. הקמנו קבוצת כדורסל במכבי נתניה ושיחקנו בליגה. באותו זמן נפתחה מרכזיית הטלפונים האוטומטית בנתניה ועבדתי בה כ-5 שנים בתור טלפונאי. העבודה הייתה במשמרות ולכן יכולתי להתחיל ללמוד לתואר טכנאי בנין בטכניון שלוחת תל אביב בלימודי ערב. השיחות הטלפון האוטומטיות היו רק באזור נתניה, שיחות מחוץ לנתניה היה צורך להזמין דרך המרכזייה.

רונית עבדה באגודה בבית יצחק והייתה מזמינה שיחות מחוץ לנתניה ושם הכרתי אותה, והתחלנו לצאת ולבלות יחד. אחרי מספר חודשיים החלטנו להתחתן ביום הולדתה 6/9/1960 באנו בברית נישואים עברתי לגור במשק של הורי רונית. בשנת 1965 עזבתי את הדואר והתחלתי לעבוד בטכנאי בנין בחברת רפא"ל (רישות פיתוח אמצעי לחימה).אחרי חמש שנים היחידה עברה לתע"ש (תעשיית צבאית) בה עבדתי עד פרשתי לגמלאות. העבודה כללה פיקוח על תשתיות, מבנים ותקופה גדולה מדידות בשטח לתכנון כבלי טלפון עבור בזק. העבודה הצריכה  נסיעות לדרום לאילת לבקעת הירדן ועוד מקומות. אחרי המדידות חזרה למשרד.

ותכנון תוואי הכבל על גבי התכניות. אייל בני הבכור נולד ב- 16/2/1964. גלעד (גיגי) נולד ב- 12/11/1967. וחנה בת הזקונים נולדה ב- 23/1/1972 ונקראה על שמה של אמי. השנים עברו באושר ושמחה בלב. עשינו טיולים בארץ ובעולם. הם עשו חייל בלימודים ואנחנו ההורים שמחנו בגדילתם הילדים למדו בבית הספר בבית יצחק, ועברו ללימודי המשך בתיכון רופין.  מלחמת ששת הימים פרצה ב-5 ליוני 1967 גויסתי כמו כל עם ישראל ועדיין הייתי שייך למצ"ח חיל האוויר. למזלנו המלחמה הסתימה אחרי שישה ימים וצה"ל כבש את חצי האי סיני, יהודה ושמרון, ירושלים ורמת הגולן, וארץ נעשתה גדולה ורחבה.

החיים עברו על מי מנוחת עד פרוץ מלחמת יום הכיפורים. במילואים עברתי לשרת בגדוד תותחנים, עברתי קורס קשר, והוצבתי כקשר של מג"ד גדוד התותחנים. מפקד הגדוד היה ישראל שמעוני והגדוד כלל מרגמות מאה שישים מילימטר על גבי שלדים של טנקי שרמן. ביום כיפור 6/10/1973.

בצהריים פרצו צבאות האויב של מצרים וסוריה בהפתעה לשטח ישראל. הגדוד עלה לרמת הגולן, כיון שלא היו מובילים היו נאלצים לנסוע מירושלים לרמת הגולן על הזחלים. השתתפנו בקרבות כסיוע לחטיבה ארבה אשר פעלה ברמה. התנאים היו קשים מאות הרוגים ופצועים. כבר ביום הראשון לעלייה לרמת הגולן, באחד הרגעים השקטים, היה כלב מסכן לידי האכלתי אותו במנות קרב ותכף אחרי זה מטוס מיג סורי עבר וירה מספר כדורים, בדקנו שאין נפגעים מחיילי הזחל"ם אבל ראיתי שהכלב נפגע מכדור ומת. (כנראה שהוא הציל אותי מכיוון שנתתי לו לאכול). המלחמה נמשכה כשלוש שבועות וקרבות היו בגזרות שונות  מטרת הגדוד היה לסייע לחטיבת השריון בעת התקדמותו בקרבות שנוהלו ברמת הגולן, עד לניצחון צה"ל על הצבא הסורי וכיבוש כל השטחים שנכבשו על ידי הסורים לפני זה.

אחרי הפסקת הקרבות הגדוד נערך בכפר הדרוזים חדר שלמורדות החרמון. אני והסמג"ד  עברנו להיות בכפר מסעדה ושימשנו כקשר בין קציני התצפית של הגדוד שישבו במוצב החרמון, מוצב הפיתולים והמוצב הסורי העליון. מטרת קציני התצפית היה לדווח על  כוחות האויב ולהפעיל את מרגמות הגדוד להגנה על המוצבים. החורף בא וירד שלג שנהרם בכל רמת הגולן היו מקומות שעומק השלג הגיע ל- 1-2 מ' תנאיי הנסיעה אפילו בזחלמ"ים וכלי רכב היו קשים מאוד, לכן גיסנו רכב על שרשרות שהיו שייכים לתותחי 175 מילימטר. כדי להעביר הספקה למוצבים.

הייתי מגויס במילואים כשישה חודשים עד לשחרור, ואז חזרתי הביתה לעבודה ולשגרה.

ב- 6/6/1983 פרצה מלחמת שלום הגליל הראשונה גויסתי מחדש למילואים. המג"ד שלי הועל לדרגת מפקד אוגדה ואני הועליתי לדרגה רב סמל פלוגת הקשר של אוגדה. האוגדה הייתה אמורה לתת סיוע ארטילרי. עלינו ללבנון והחפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) התמקמה ליד אגם קראון. בתוך מטע דובדבנים. כיון שנכנסו למטע בלילה לא ראינו שזה מטע דובדבנים, ורק בבוקר ראינו בפעם הראשונה מטע דובדבנים והתחלנו לאכול בכמויות. בפעם הראשונה ראינו את ארז הלבנון שהוא עץ מרשים בגודלו. בגמר הלחימה שנמשכה מספר שבועות השתחררתי וחזרתי לחיי השגרה, בית, משפחה ועבודה.

הילדים גדלו התגייסו לצה"ל אייל היה קצין שלישות  במחנה שיזפון. גלעד שירת בחייל אוויר כמכונאי מזגנים וחנהל'ה שירתה בחיל החינוך.

הימים עברו והם התבגרו התחתנו ונולדו להם ילדים לי ולרונית התווספו שבע נכדים חמודים.

בדצמבר 2003 פרשתי לגמלאות. והחיים היו מלאי סיפוק, טיפול בנכדים, טיולים בארץ ובחו"ל. טילנו גם טיולי שורשים לחאסקבו עיר הולדתי. משחקי ברידג', הליכות בוקר שחייה בבריכה.

הזוית האישית

נדב: החונך היה כייף לעבוד עם סבא.

נסים החניך: היה הכייף לעבוד עם נכדי.