מאגר סיפורי מורשת

שמי לאריסה ווזבה, נולדתי בשנת 1953 בעיר פרוואורלסק, במדינת רוסיה ואני סבתא של רון. אני אספר לכם על הסיפור של ההורים שלי בזמן מלחמת העולם השנייה, משנת 1941 עד שנת 1945 בגרמניה בעיר ששמה ראטן. הם עבדו בעיר ראטן במפעל שעוסק בהכנת סלק סוכר.

הסיפור התחיל כשהגרמנים תפסו את אבא ואימא שלי והם העבירו אותם למחנה עבודה שמכין סלק סוכר. במחנה הגרמנים אמרו שצריך להרוג את היהודים. אימא שלי הייתה יהודיה אבל היה הסתירה זאת בגלל שהיה ידוע שהנאצים באים. בתעודת הזהות שלה היה רשום שהיא אוקראינית וזה מה שהציל אותה וכתוצאה מכך הנאצים לא הרגו אותה.

לאריסה בצעירותה

הייתה אישה שידעה שאימא שלי יהודייה והיא רצתה להלשין ולספר לנאצים שהיא יהודייה. אבא שלי ידע את זה ואמר לאותה אישה שאם היא תספר, אז הוא יירצח אותה בלילה. בזמנו היה מקום של מרק סלק סוכר. אבא ואימא שלי היו הולכים לאכול את המרק הזה ולאחר מכן גם מכרו את הסלק סוכר בשביל כסף. אחרי המלחמה ראש ממשלת רוסיה אמר שחלק מהאנשים שהיו במחנות עבודה לא יכולים לחזור למקומות הקודמים שלהם, אז הממשלה העבירה אותם לרוסיה ונתנו להם בית ומקום עבודה במפעלים שונים.

המשפחה של סבתא לאריסה

בגלל שההורים שלי היו בגרמניה בעבודות כפייה, השלטון הרוסי אסר עליהם לחזור לעיר מולדתם באוקראינה כי הרוסים חשבו שיש כמה מהיהודים שהם מרגלים. כתוצאה מכך, לא התאפשר להורים שלי לראות את בית משפחתם וקרובי משפחתם והם חזרו לרוסיה. בשנת 1953 אני נולדתי ובשנת 1995 עליתי לארץ עם אימא שלי והבנות שלי.

הזוית האישית

הנכד רון: הסיפור היה מעניין וגרם לי להבין יותר על המשפחה שלי ומה הם עברו בתקופת השואה.

יהלי: היה מעניין לשמוע על תקופת היהודים בשואה ברוסיה ובגרמניה.

סבתא לאריסה: הייתה לי חוויה מעניינת לעבוד עם הילדים וגם למדתי דרכם ובעזרתם כיצד אפשר לעבוד על מחשב.