מאגר סיפורי מורשת

סיפור חיי מתחיל בשנת 1946 בגרמניה , שם נולדתי להורי שלום ויפה פינקל.

עלינו לארץ כשהייתי ילדה קטנה והזיכרונות מעט מעורפלים. את הבית הקטן שלנו בשכונת חבצלת אני זוכרת היטב. זה היה בית עם חדר אחד , מטבח ושירותים. שם חיינו משפחה קטנה ומאושרת.

כל הבתים בשכונה היו אותם בתים, דומים מאד, ולא ניתן היה לזהות איזה בית שייך למי. אני זוכרת שאמי ואני היינו מנסות למצוא האת הבית שלנו ולא פעם טעינו ונכנסנו לבית שלא היה שלנו.

עם הזמן אנשים החלו לטפח גינות להתקין שערי כניסה, העצים והפרחים צמחו וכך קיבלה השכונה את המראה המיוחד והיפה שלה ולא טעינו יותר בזיהוי הבית.

החיים שלנו בשכונה היו יפים ונעימים הילדים היו הרבה בחוץ.  באותם ימים שלא היו משחקי מחשב וטלוויזיה, כל חיי הילדות שלי עברו ליד עמוד חשמל היחיד שהיה ברחוב שלנו , היינו מתאספים שם ומשחקים בכל משחקי הילדות של אז: מחבואים, תופסת, שוטרים וגנבים, חמור חדש ועוד משחקים רבים, המרחבים היו גדולים הסתובבנו בשכונה ללא חשש, ונכנסנו הביתה מאוחר בערב לאחר שההורים שלנו קראו לנו בקולי קולות ומספר רב של פעמים עד שנכנסנו הביתה.

 בית הספר היה לא רחוק מביתנו, אני זוכרת את השובל הארוך של הילדים בדרך לבית הספר, כמובן שהרוב הלכו ברגל, אך היו גם כאלה שהגיעו עם עגלות רתומות לסוסים,  גם המורים הלכו ברגל וזו הייתה צעידה מלוכדת ויפה.

כמובן שבבית הספר למדנו ודיברנו בשפה העברית.  כל בוקר היינו עורכים מסדר בוקר ובו התעמלות בוקר, המשמעת הייתה נוקשה, הרבה כבוד למורים.

בתקופה ההיא נהגנו בשבתות לצאת לטיולים ברגל לשדות. היינו קמים מוקדם מתאספים ליד עמוד החשמל עם כריך ומימיה ואחד האבות היה יוצא אתנו. היינו מטפסים על  ה"גבעה"  כך קראנו להתנשאות הקרקע שהייתה שם, ועל  פסגת הגבעה הזו השתרע שטח גדול שופע מפרחי ארצנו.  כלניות ורקפות וצבעונים ועוד המון פרחים יפים. אז, טרם  חוקק החוק של החברה להגנת הטבע שאסרה  שאסרה על קטיף הפרחים, קטפנו פרחים וחזרנו הביתה עמוסים בפרחי ארצנו בהם קשטנו את בתינו.

שנים אלה, שנות החמישים היו גם קצת קשים מבחינה ביטחונית. המדינה הייתה צעירה הערבים מכל עבר ניסו לפגוע בנו  כפי שקורה גם היום. בשנים אלה היו אירועים של חדירות מחבלים מהדרום שנקראו פדיונים. הם היו חודרים לשטחנו  מבצעים מעשי רצח וטרור וכשהפעולות התרבו פרצה מלחמת סיני בשנת 1956 שבה נולד גם אחי השלישי. כילדה צעירה, זכורה לי תקופה זו כתקופה מפחידה.

הורי, שלום ויפה פינקל ז"ל, נהגו לספר לנו על ילדותם. שניהם נולדו בפולניה. הם היו מאד צעירים שהתחתנו וחסרי ניסיון.  העלייה לארץ, ההתאקלמות  וההתמודדות  עם קשיי העלייה, הפרנסה וגידול הילדים הייתה מאד קשה. בייחוד לאמא שלי שלא הבינה את השפה, ונאלצה לדבר בכל השפות שרק ידעה, כדי להביע דברים פשוטים. אבא שלי נאלץ להיפרד ממשפחתו כשהיה בן שש עשרה. לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, הוריו היו מודאגים ממה שעומד להתרחש באירופה.  הם מסרו אותו לדודה שלו שהתכוננה לעלות לארץ ישראל.  סבתי בחרה באבי משום שהגרמנים נהגו לחפש את הילדים הצעירים של המשפחות , לנתק אותם ממשפחתם ולגייס אותם לעבודות שונות. מכיוון שאבי היה הצעיר בבית וסבתא שלי פחדה שהם יקחו אותו, היא החליטה לשלוח אותו עם דודתו לעיר אחרת בפולניה ששם בטוח יותר. אבי נפרד בצער גדול מהוריו ומאז לא ראה אותם יותר.  הוא לא הצליח מעולם לברר מה עלה בגורלם.

כדי לעזור בפרנסת הבית, אמא הייתה תופרת במכונת התפירה שלה. היא הייתה יושבת רוב היום ליד מכונת התפירה, תופרת ושרה שירים ביידיש ובפולנית אני זוכרת את כל השירים ולפעמים בשבתות, כשאני מתגעגעת אל הורי אני מקשיבה לשירים האלה בקלטות ישנו שנשארו לי בבית.

 השנים חלפו, הפכתי לנערה צעירה, התגייסתי לצבא,  ומיד עם השחרור פרצה מלחמת ששת הימים ב-1967. זו הייתה מלחמה קצרה עם ניצחון מזהיר לישראל ותקופת פריחה גם בארץ וגם לחיי האישיים. תקופה של חיי חברה סוערים, הרבה טיולים, מסעות, מסיבות ללא דאגות מיותרות. את סבא יוסי הכרתי בשכונה שבה גרתי. היינו קבוצה של בנים ובנות שנפגשנו ויום אחד הגיע לשכונה בחור חדש מקריית גת.  התחלנו לצאת יחד ולבלות, ב1970 התחתנו בחתונה מאד מפוארת עם הרבה אורחים ומתנות לרוב.

 נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים שהיום הם הורים לילדים, הנכדים המתוקים שלי. אני אוהבת לבלות איתם, לנסוע לטיולים וסופי שבוע יחד.  היום כשאני בבית אני נהנית להיפגש עם חברות, לשמוע הרצאות, לקרוא ספרים  ולעשות חיים משוגעים. המשפחה שלנו משפחה מאד מאושרת ומאד מלוכדת אנחנו נפגשים לעתים מאד קרובות חוגגים יחד את החגים מטיילים בארץ ובחו"ל ומשתדלים להיות יחד כמה שיותר.