הסיפור המשפחתי של רבקה ביטון
הסיפור המשפחתי שלי
ההורים שלי עלו מאיראן
ההורים שלי עלו מאיראן בשנות ה-60. הם עזבו את ביתם בעיר טהראן, הם גרו בבניין שבנה סבא שלי, שעסק במיני בנקאות סוג של מלווה בריבית. באותה תקופה לאדמות לא היה ערך, וכאשר הגיע מועד פירעון החוב, במקום לקבל את כספו בחזרה, הוא קיבל אדמה.
עם התפתחות המודרניזציה ערך האדמות עלה, וזה גרם לסבי להתעשר. אך עד מהרה נגזלו ממנו מרבית האדמות. השא הפרסי הלאים את כל האדמות, בטענה שאלו אדמות מדינה.
ההורים שלי עלו לארץ ממניעים ציונים דתיים. אבא שלי היה הראשון שעלה לארץ מבני משפחתו. אבי עבד בעבודות דחק בארץ, לא הייתה התייחסות להשכלה שלו וליכולות שלו.
אבי, שמעון בבזדה
אמי עלתה לארץ בשנות העשרים לחייה, כאשר היא מטופלת בארבעה ילדים. צועדת אל הבלתי נודע, הורי הופתעו מהתנאים של המעברה דיור – לעולה בנתניה. לא ציפתה לגור בצריף עם שרותים משותפים יחד עם כל השכנים. אמי חוותה קשיי קליטה רבים, רוב העולים היו יוצאי צפון אפריקה שהצליחו לתקשר בערבית ואמי התקשתה מאוד להיקלט.
אמי
סבי היה מלווה בריבית, הוא נהג להלוות כספים לכל דורש, גם כאלה שידע שאין סיכוי שיראה את כספו בחזרה. כאשר היה מגיע מועד הפירעון, בעל החוב כמובן לא יכול היה להחזיר, ועל כן נתן לסבי חלקת אדמה במקום כסף.
כמובן התקופה היא תקופה של ההתפתחות התעשייתית, האדמות התייקרו בפעם אחת וזה גרם לסבי להתעשר. השא הפרסי הלאים את מרבית האדמות של סבי.
סבא שלי בנה בניין בעיר טהרן, כל אחד מבניו שנישא קיבל דירה, הדירה של ההורים שלי קיימת עד היום. אחים של אבא שלי עזבו את A.L וחזרו לטהרן על מנת למנוע ממוסלמים להשתלט על המבנה. לא ניתן למכור את הבניין משום שהתושבים המקומיים מציעים מחיר נמוך מאוד, מפני שהם מבינים שיהודים עוזבים את האזור, כי הם סובלים. לאחרונה נודע לי שבית המשפט האירני החזיר לדודים שלי חלק מהאדמות.
בית באירן דוגמת בית סבי
הזוית האישית
לא הכרתי את הסבים והסבתות שלי ואני נדהמת ונפעמת מהסיפורים שסיפרו לי.
מילון
טהראןטֶהְרָאן היא בירת איראן והעיר הגדולה ביותר בה, הממוקמת לרגלי רכס הרי אלבורז ונמצאת במרכזו של מחוז טהראן. העיר מהווה את המרכז הפוליטי, הכלכלי והחברתי של המדינה. יותר ממחצית התעשייה האיראנית מבוססת בטהראן, שבה תעשיות ייצור רכב, חשמל ומוצריו, טקסטיל, כלי נשק, סוכר וכימיקלים. ויקיפדיה