מאגר סיפורי מורשת

סיפור העלייה של הוריי והאהבה לארץ ישראל

עם סיום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, שוחררה אימי ממחנה ברגן בלזן, שבגרמניה. היא שוחררה על ידי חיילי הצבא האמריקאי, שהעבירו חלק מהניצולים למחנה מעבר בשבדיה. בזמן ששהו בשבדיה, הגיע למקום דוד בן גוריון והאיץ בהם לעלות לארץ ישראל. חלק העדיפו להישאר בשבדיה או לעבור לאמריקה אבל הרוב הגדול עלו על אוניית מעפילים בדרך ארצה. כשהתקרבו לחופי ישראל, נעצרו על ידי הצי הבריטי, שלא איפשרו להם לרדת לחופי ישראל ושלחו אותם למחנה מעצר בקפריסין. עם קום המדינה כל הפליטים עלו לישראל.

ההפלגה באוניית המעפילים הייתה קשה מאוד, רבים חלו במחלות ים, היו  הרבה התעלפויות ואיבוד הכרה, לא היו תרופות והתנאים היו קשים. הרבה לא שרדו את ההפלגה, ובדרך לישראל מתו אנשים.

מי ששרד את ההפלגה הקשה, הגיע לישראל בזכות האמונה שחיזקה אותם.

באותו הזמן בפולין, עם תום המלחמה, אירגונים יהודים אחרים העבירו שורדים לאיטליה, שם שהו במחנה מעבר אירגון ה"ג'וינט", שהציע להם לעבור לאמריקה והבטיחו להם חיים טובים, כי אמריקה היא ארץ האפשרויות, אבל אבי שבא מבית דתי רק חלם על ישראל ארץ הקודש. האהבה והחלום לארץ שבה גרים רק יהודים ולא לחיות שוב בגולה בין גויים, המחשבה הזו לא נתנה לו מנוח, השמועה שפעילים מישראל מעלים יהודים לישראל גרמה להתרגשות גדולה הנה מתגשם החלום. לא היו מאושרים ממנו ומחבריו. עולים לארץ המובטחת ששמעו עליה רק מסיפורים מהוריהם ומכתבי הקודש.

אבי הגיע באוניית מעפילים מאיטליה לקיבוץ בית השיטה, כעבור שנה הגיעה גם אמי מקפריסין לקיבוץ, שם הכירו והפכו לזוג ולאושרם לא היה קץ, הם היו בארץ ישראל, מקימים מדינה.

סיפור ההיכרות שלי ושל בן זוגי

בשנת 1968, לאחותי הבכורה היה חבר, שמו היה דודו. לדודו היה חבר אשר עבד איתו בתעשייה הצבאית בשם משה.

במוצאי שבת אחת, החליטו אחותי, דודו, משה ועוד ידידה ללכת לסרט. דודו רכש ארבעה כרטיסים מבעוד מועד וכולם קבעו פגישה בבית הוריי בתל אביב. אבל הידידה שאמורה הייתה להצטרף לא הגיעה. חיכו לה וחיכו לה אבל שום סימן ממנה. טלפונים לא היו אז, כך שאי אפשר היה לברר מה קורה איתה.

באותו זמן, חזרתי מפעולה בצופים ונכנסתי לחדרי להכין שיעורים (הייתי אז תלמידת י"ב). הזמן חלף והלחץ החל: "יש ארבעה כרטיסים מה נעשה?" משה הציע לאחותי שהם יקחו לסרט את אחותה הקטנה זו שבחדר במדי צופים. אחותי סירבה בתוקף, ומשה לחץ בתוקף. החל ויכוח ואחותי הבכורה אמרה "אני עם אחותי לא יוצאת".

ככל שנקף הזמן, השכנוע עבד בתנאי שרק פעם אחת, שלא יעלה על הדעת לצרף את הקטנה לבילויים משותפים בעתיד. אך משה ואני בכל זאת המשכנו להפגש שוב ושוב. כך הכרתי את אהבת חיי ולא רצינו להפסיק להפגש.

נישאנו כעבור שנה וחצי של היכרות בהיותי בת 19 וחצי, ומשה בן 23. הגורל הביא אותנו לזוגיות אמיצה בזכות ידידה אלמונית שעד היום, תעלומה, איננו יודעים מדוע לא הגיעה לפגישה. אינני מכירה אותה אך אני מודה לה בכל ליבי.

הזוית האישית

תמר: בפרויקט הקשר הרב דורי למדתי להכיר את סבתא שלי, ואפילו ללמוד דברים חדשים על עצמי. הבנתי שצריך להנות מהחיים ולא לחשוב שלילי כי רק כך הכל יעבור בקלות. היה ממש כיף לעבוד בשיתוף פעולה עם סבתא שלי, להקשיב, וללמוד ממנה, כי יש לה ניסיון של הרבה שנים. זה היה מעורר השראה לשמוע את הסיפורים של סבתא שלי, בכל בוקר של יום חמישי מחדש. גיליתי שסבתא שלי כשרונית, חכמה, אמיצה וחדורת מטרה.

סבתא מינה: בפרויקט הקשר הרב דורי הכרתי אנשים מעניינים שחוו סיפורי בריחה ועלייה לארץ ישראל אנשים שחיו בגולה ונאלצו להסתיר את יהדותם.הבנתי שיהודים מכל קצווי העולם חלמו רק על דבר אחד- על מדינה יהודית שתהיה שייכת לעם היהודי עם דגל והמנון משלנו.

אני חשה גאווה עצומה שזכיתי לעבוד עם נכדתי הבכורה בפרוייקט מיוחד זה. כמה שחשבתי שהכרתי את תמרי, למדתי במהלך הפרוייקט שתמר היא ילדה כל כך בוגרת אחראית, נבונה ומעמיקה. חיכיתי בקוצר רוח למפגשים של ימי חמישי והם הסבו לי אושר רב.