מאגר סיפורי מורשת

שמי אלי – איגור שטהל, נולדתי בשנת 1934 בעיירה קטנה ששמה בנובצ׳ה בסלובקיה, שהיו בה כ- 750 יהודים. לא היה אף אחד שלבש בגדים של דתיים כמו בארץ וכובעים מוזרים, כולם התערו בחברה. המצב הכלכלי של היהודים היה מצוין כולל המשפחה שלי. אחרי המלחמה ניצלו כשישים איש מהקהילה היהודית, שזה פחות מעשרה אחוזים מכלל יהודי העיירה.

העולה היחף מצ׳כוסלובקיה

לפני שעלינו לארץ התארגנו בקבוצה ששמה היה פורצים (הקבוצה שלי). הייתי בן 14 וחצי, אני זוכר שהסנדלר בא להכין עבורי נעלים מיוחדות. אני לא ידעתי למה עשו לי נעליים מיוחדות. כשהגענו לארץ ההתרגשות הייתה גדולה. על האונייה שרנו את שירת "התקווה" ועשינו שמח. חיפה הייתה מאוד יפה ומרגשת מהים.

למחרת היום, התחלנו לרדת מהאונייה ובא אלי אחד מהמארגנים ודרש שאני אתן לו את הנעליים. אני לא כל כך רציתי, אבל לא הייתה לי ברירה. אחרי הרישום והחיטוי ב- DDT שלא היה בכלל נעים, המארגן נתן לי קצת כסף. ירדתי מהאונייה יחף על הרציף. פגשתי את דוד שלי – אח של אימא שלי, והוא נבהל לראות אותי ברגע החגיגי הזה ללא נעליים. התחלתי לחשוד..  אחרי זה התברר לי שהנעליים היו מאד "מיוחדות". בנעלים היה מוסתר המון כסף – עד היום אני לא יודע כמה.. אני מעריך שמדובר בכמה אלפי דולרים. המארגנים של העלייה הבריחו את הכסף מהארץ שעליתי ממנה ומשם היה אסור לקחת מטבע זהב. הדבר הראשון שעשיתי בארץ הוא לקנות נעליים חדשות עם הדוד שלי.

הזוית האישית

סבא אלי: להגיע לארץ זה החלום שלי ואני שמח לשתף אותך בסיפור. אגב, לפי האמונה גם המשיח הגיע לארץ הקודש יחף.

זיו: תודה רבה סבא, אני שמח ששיתפת אותי בסיפור המעניין.