הנסים בחיי משפחתי
נולדתי בטוניס בשנת 1952 להורי רחל ואלי אדדה, שעלו מתוניס בשנת 1955 עם שלושת ילדיהם, דוד, וסבתא, לישוב חרובית, היום מושב לוזית. גרנו בצריפים מפח, בלי חשמל ובלי מים. קיבלנו תלושים לקניות ומצרכים מהמכולת לפי מספר הנפשות במשפחה. הוריי עבדו קשה לפרנסתם, בגינון ובכל עבודה מזדמנת.
בשנת 1956 עברנו ממושב לוזית לקריית גת, לפחונים ברחוב העצמאות בעיר. נתנו לנו מזרנים ואמרו לנו "תסתדרו !" הורי עם תשעה ילדים, עבדו קשה לפרנס אותנו. אבי, עבד בבניין, היה סנדלר, וגם שחקן כדורגל ושיחק בפועל קריית גת. בתקופה מסוימת נהל מסעדה בעיר בשם " אמיגוס", והיינו משפחה מאושרת בחלקה. הורים מקסימים, שעשו הכול למען ילדיהם, אפילו שהיינו משפחה מרובת ילדים.
גדלתי בעיר – למדתי בביה"ס היסודי "עליות" ובתיכון למדתי ברוגוזין (היום אורט בוים). עבדתי במפעל "אומן" בקריית גת כאחראית יצור. הכרתי את בעלי רחמים, והחתונה שלנו נדחתה בשנה (13.9.73 לתאריך 31.1.74) בגלל מלחמת יום הכיפורים, שפרצה באוקטובר בשנת 1973. לאחר החתונה גרתי בעיר וגידלתי 5 ילדים.
קרה לנו נס: בחתונה של הבת לימור. ליהודה, החתן המיועד, קרתה תאונת דרכים, כשנסע להתפלל בכותל. הוא פונה לבי"ח הדסה מחוסר הכרה, עם חתך גדול בראש. יהודה היה תלמיד ישיבה בחברון. וכל חבריו, תלמידי הישיבה התגייסו והתפללו לשלומו. הרב מויאל, הידוע, בקריית גת, גם התפלל לשלומו. הרופאים בהדסה ביקשו שנדחה את החתונה. אולם הרב אמר לנו, היום בערב תתקיים החתונה בשש בערב. ואכן קרה נס החתן שב להכרתו, ומביה"ח נלקח הביתה ונערכה החתונה. ואנו מודים לאל על הנס שקרה לנו.
נס אחר שקרה למשפחתי – הבית של הבן שמעון, נשרף כולו באסון כרמל, ומה שנותר ממנו הם פריטי קודש – חנוכייה וכוס קידוש. פריטים אלו, שקיבל הבן מתנת חתונה מהנשיא לשעבר עזר וייצמן ז"ל, שרדו את אסון הכרמל שהתרחש בימי חג החנוכה בשנת 2010 והותיר את המשפחה ללא בית. החנוכייה והכוס שרדו את השרפה, כמה סמלי.
כל ילדיי נשואים, ויש לי הרבה נכדם, בלי עין הרע. כולם הגיעו להצלחה בחיים, רובם עוסקים בחינוך והוראה, לימור היא מנהלת פנימייה בקריית ארבע, ושמעון מנהל ביה"ס למצוינות. ועוד שתי בנות גננות. בשנת 1990 כאשר נסגר מפעל "אומן". החלטתי ללמוד קורס מטפלות, והפכתי סייעת בגנים עד היציאה לגמלאות.
מאז שפרשתי מהעבודה, אני מתנדבת במועדון "כרמל" ובצוות חירום. אני אחראית על צוות שמבקר את הקשישים בשכונת גליקסון.
בתקופת הקורונה היה לי קשה מאוד, לא לפגוש את ילדיי ונכדיי. כחלק מההתנדבות התקשרתי לקשישים שבאחריותי, פעם בשבוע לבדוק אם צריכים עזרה, ולנזקקים גם דאגתי לארוחות חמות. אני מודה לבורא עולם שנתן לי את הזכות הזו לעזור לאחרים.
הזוית האישית
התחושות שעלו בי בעקבות כתיבת הסיפור רבות. חשתי גאה בהורים שלי, שחינכו אותי להיות אדם טוב ומועיל לחברה. להיות אימא טובה וסבתא נהדרת. אני חשה גאה בעצמי על הישגיי, על משפחתי הענפה ומאושרת בילדיי ובנכדיי. ההשתתפות בתכנית גרמה לי ל"תצפית" על חיי ולתחושת אושר על שאיפותיי שהתגשמו ואף מעבר לכך. בשיחה עם הילדים מ"אורט" ובשיתוף העבודה איתם עלתה אצלם תחושת המסוגלות והיכולת והרצון להצליח. וזה חלק מהקשר איתם, חיזוק תחושת המסוגלות.
מילון
אריאנהעיר מצפון לעיר תוניס, צפון מזרח תוניסיה. בתקופת מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) נשלחו יהודי אריאנה לשני מחנות עבודה. מקצתם נשלחו לביזרטה ומקצתם - למחנה עבודה שהוקם באריאנה ב- 14 בנובמבר 1942. בתום המלחמה חזרו החיים למסלולם, מוסדות הקהילה נפתחו, ויהודי אריאנה השתלבו במנהל העיר. ב- 1948, אחרי קום מדינת ישראל, עלו יהודים רבים לישראל. ב- 1956, אחרי עצמאות תוניסיה, היגרו רוב הנותרים לצרפת ורק מעטים עלו לישראל.