מאגר סיפורי מורשת

התינוקת הראשונה ב"שער הנגב"

נולדתי בשנת 1935 בשער- הנגב. הייתי התינוקת הראשונה של הקיבוץ. בתקופה הראשונה של חיי, גרתי בתוך מבנה שנועד להיות רפת. עוד לא היו אז בתי-ילדים, כי אני הייתי הילדה הראשונה שנולדה. קבוצת הילדים שלנו הייתה הראשונה והטיפול בה היה מלווה על-ידי כל החברים בקיבוץ. כל התפתחות טבעית של הילדים בקבוצה, הייתה גאוות הקיבוץ כולו וחשבו שאנחנו גאונים. על כל החינוך שלנו דנו והחליטו באספת החברים.

הקמת "כפר- סולד"

כשהייתי בת- 9, עברו כל החברים בקבוצה להתיישבות קבע בגליל, לקיבוץ כפר- סולד. אני זוכרת שהמעבר עצמו היה מאוד מורכב. הגליל היה מאוד רחוק, שטח הקרקע היה טרשי וצריך היה לסקל הרבה את השטח לפני כל בניה. מים לשתייה היה צריך להביא בחביות ממעיין שהיה מרוחק מהקיבוץ. המבנים עדיין לא היו גמורים ומה שהציק במיוחד היה המלחמה ביתושי- הקדחת. בקיצור- ימי בראשית בכבודם ובעצמם. המלחמה ביתושים נעשתה כך- עם רדת החשכה, כל חבר בביתו וגם בבתי-הילדים, היה חייב לרסס פליט (אז היו פליטיות קטנות) ולספור- 50 פעם שאיפה של הפליטיה. היה אסור להשאיר אורות דלוקים וישנו עם כילות, המגינות מפני היתושים. הורה שרצה להיכנס, היה צריך לדפוק בדלת של המרפסת ואז היו מכבים את האור. מכניסים את ההורה, סוגרים את הדלת ורק אז שוב מדליקים את האור עם צריך. את הכילות פרשו על המיטות והכניסו את הקצוות שלה מתחת למזרן והיה אסור לנו לפתוח ולצאת מתוכה כל הלילה.

הנהגת הראשונה בצה"ל 

היינו קבוצה של- 12 בחורות, שצה"ל החליט ללמד נהיגה לנשים בפעם הראשונה. הלימודים היו על מכוניות אזרחיות, עם מדריכים לא מהצבא. המכוניות היו של פעם, ללא איתות ימינה ושמאלה. לא היו אז פנסי איתות לפנייה במכוניות, היינו צריכות להושיט יד ולסמן לאן אנחנו רוצות לפנות. גם לא היו תמרורים בכבישים, היה רק תמרור אחד בתל-אביב, לפני כיכר- דיזינגוף. כשהעבירו מהילוך גבוה לנמוך היה צריך לתת "צבישנגז" (כלומר, ללחוץ פעמיים על הגז). היינו יושבות בכיכר- דיזינגוף, 3 בנות, וכל פעם בת אחרת למדה עם המדריך. היות שלא היו תמרורים ומה ללמוד, לימדו אותנו לפרק את המכונית ולהרכיב אותה מחדש. כשחזרתי הביתה עם רישיון הנהיגה הראשון בצה"ל לנשים, ביקשו ממני להסיע במשאית את כל הקבוצה של הגברים למשחק כדורגל. באיזשהו שלב ביקשו ממני לעצור. וכשניסיתי לעצור, כמו שלימדו אותי בצבא, כל הבחורים עפו קדימה מעוצמת העצירה. בסוף הגענו בשלום למגרש הכדורגל, אבל בחזרה הביתה כבר לא רציתי לנהוג. אני זוכרת שפעם אחת נסענו בצבא, חיילת שנהגה ואני לידה. פתאום הגיחה מהצד מכונית שנסעה במהירות וכמעט התנגשה בנו. ואז יצא מתוך המכונית משה דיין והתחיל לצעוק עלינו- "מי נתן לכן ראשות לנהוג במכונית צבאית אתן הרי נשים", אז אמרנו לו שאם הוא לא יודע, אז שידע שעברנו קורס נהיגה בצבא שלו. הוא באמת לא ידע שעשו קורס נהיגה לנשים תחת פיקודו.

הקמת קיבוץ "איילות"

אחרי הצבא שלחו אותי להקים קיבוץ בערבה, 5 דקות מהעיר אילת. כיום נקרא הקיבוץ בשם "איילות". שם הכרתי את בעלי. כיום אני פנסיונרית. אוהבת לשמוע מוזיקה קלאסית, לקרוא ספרים, לתפור, לרקום ולסרוג. יש לי שמונה נכדים מקסימים, שאני מאוד נהנית להיות בחברתם.

הזוית האישית

נתן: "למדתי הרבה על העבר של סבתי ועל הקמת הישובים בתחילת המדינה".

סבתא דבורה: "אני יכולה לשבת שעות ולספר לנכדיי מה היה פעם, יש לי עוד המון מה לספר על מה שהיה, שכל-כך שונה מאיך שנכדינו חיים כיום".