מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי- אסתר שמחה. אסתר- על שם אסתר המלכה, ושמחה- מכיוון שהייתי חולה כשהייתי קטנה, והרב אמר להוסיף לי את השם שמחה .

ילדות

נולדתי בשנת- 1938 ברחובות. הייתי הרביעית במשפחה, מתוך שבעה אחים ואחיות. קיבלתי יחס שונה משאר האחים כיוון שרוב הזמן גדלתי לבד, מפני שאבי ז"ל התגייס לבריגדה היהודית ובגלל זה לא היה בבית הרבה. אימי הייתה חולה והייתי בת יחידה שצריכה לטפל באחים שלה ובבית לבד, מכיוון שאמא לא יכלה לתפקד.

אחיי היו עצמאים, היו הולכים לעבוד ולהביא את הכסף הביתה, ואני הייתי האמא בבית. כבר בתור ילדה קטנה דאגתי לכל צרכי הבית. גדלתי ברחובות בבית גדול יחסית עם גינה פרטית. היו  לנו חמישה חדרים. היינו שבעה אחים ותמיד היינו שמחים במה שיש לנו. ביתי היה ממוקם במרכז העיר. הבית היה ליד בית-כנסת ישן שבחגים כולם היו מתקבצים לשם להתפלל ולהודות על מה שיש.

הצרכנייה גם הייתה כמעין מחסן קטן שם מכרו דברים בסיסיים, לא כמו היום שיש מכל טוב. תחביבי בילדות היה בעיקר להתעמל. אירוע שאני לא אשכח זה כשאבי התגייס לבריגדה היהודית וכמעט בכלל לא היה חוזר הביתה. תמיד הייתי חיה בחרדות שלא יקרה לו משהו. הייתי מתפללת המון לשלומו ורק מחכה לבואו, שיבוא להיות איתנו בבית, שאדע שהוא בסדר וחס וחלילה לא קרה לו משהו. בילדותי אהבתי נורא להתעמל לכן רשמו אותי לחוג התעמלות והייתי מצטיינת בחוג ורצו לשלוח אותי לכל מיני תחרויות בארץ.

בחג הפסח אני זוכרת שאמא שלי ז"ל הייתה מבשלת לי מאכל מסוים במיוחד בשבילי, שרק הייתי מחכה שיגיע החג הזה כדי שאמא תבשל לי את המאכל המשובח הזה. אני זוכרת ששרנו המון את שיריהן של שושנה דמארי ויפה ירקוני. הייתי שרה כשהייתי עסוקה בעבודות הבית. לא היה לי כל כך זמן לשחק ולחוות את הילדות כי תמיד הייתי עסוקה במטלות הבית. אבל כשהיה לי פנאי היינו משחקים משחקי תופסת, מחבואים וחבל. גם היום המשחקים האלה קיימים.

הייתי בגן ברחובות, אחי הגדול היה לוקח אותי רוב הפעמים לגן. מאוחר יותר למדתי בבית הספר 'מרמורק' ברחובות. היו לי הרבה חברות, ואהבתי מאוד ללמוד. הייתי תמיד מכבדת את חברותי עם האוכל שהיה לי. למדתי בתיכון של בית ספר ' שעריים', למדתי 11 שנה ותמיד אהבתי ללכת עם בנות גדולות ממני. בגלל החיים שעברתי הייתי בוגרת יותר. הייתי אוהבת מאוד להתעמל והייתי טובה בהתעמלות קרקע, הוריי היו גאים בי מאוד.

האירוע הכי משמח שהיה לי זה שאבי חזר מהשבי, הייתי כל כך שמחה ומאושרת לראות אותו ושחזר להיות איתנו בבית ולדאוג לנו. האירוע העצוב שלא אשכח: שאימא שלי הייתה בבית חולים בירושלים הרבה זמן. התגעגעתי אליה והחלטתי לנסוע לירושלים לבית החולים לבקר אותה ובבית החולים לא נתנו לי להיכנס מכיוון שהייתי ילדה קטנה לכן התגנבתי לבית החולים עד שמצאתי את החדר שלה. כשראיתי אותה התפרצתי בבכי ואימי הייתה המומה לראות אותי בבית החולים כשבאתי בכוחות עצמי לבקר אותה. כילדה קטנה הייתי צריכה לדאוג לכל צרכי לבד.

בחרותי:.

התגייסתי לצבא בגיל- 17. הייתי נהגת של המושל הצבאי בעזה, סגן אלוף חופי. שרתתי בצבא בממשל עזה וברפיח. הייתי שליחה להביא מברקים למפקד שלי מעזה לרפיח. הייתי נוסעת עם חייל או שוטר מתלווה בפחד. הערבים היו מאוד מסוכנים בתקופה זו. בצבא הכרתי את בעלי שהיה שוטר בעזה. זה היה בשנת- 1956, הייתי בת- 19 ובעלי בן- 29. החתונה הייתה ברבנות ואחר כך החגיגות נמשכו בבית של הוריו. התחתנתי איתו בגיל- 19, והלכתי לעבוד בקטיף של תפוזים, כי זו העבודה שהזדמנה לי באותו הזמן. לא נהנתי בעבודה זו מכיוון שזו עבודה פיזית קשה מאוד. מאוחר יותר עברתי לגור במושב ששם היה לנו מטע אפרסקים ולול תרנגולים שהייתי צריכה לעבוד שם תוך כדי טיפול בילדים.

משפחה ועבודה:

כשהילדים גדלו הלכתי להתנדב כנהגת אמבולנס במד"א כחמש שנים. הייתי הנהגת הראשונה במד"א. לאחר מכן עבדתי בקביעות עד הפנסיה. מאוד נהניתי לעסוק בהצלת נפשות, זה נתן לי המון סיפוק. הייתי מבצעת את העבודה במסירות נפש.

בכל יום שישי הייתי מכינה למשפחתי שעועית ואורז שנקרא ' אווז וארוז' בספרדית. אני אוהבת את כל החגים, במיוחד את פסח. בחגים הייתה שמחה גדולה, היינו הולכים לבית הכנסת ומרגישים את אווירת החג: הבישולים , ההכנות, הקניות. בכל חג היה מגיע שוחט למושב וכל אחד היה מביא את התרנגולות שלו לשחיטה וכל בני הבית היו עסוקים בלנקות את הנוצות מהתרנגולות ולהכשיר את התרנגולות לאכילה. וכן גם הייתי קונה בגדים חדשים לילדים ומשמחת אותם. בפסח היה לנו מנהג בבית הוריי להכין מרק עם עוף , תפוח אדמה ולפורר מצה מעל. עד היום לא אשכח את הטעם המשובח.

אירוע עצוב שאני זוכרת הוא, שבני הקטן הגיע לגיל 20 הוא הלך עם חברו הטוב לטבול במעין ואז מחבלים ירו עליהם. החבר נהרג ובני היה פצוע במצב קשה ובחסדי ה' ניצל, ובגלל זה חזרתי בתשובה, כהודיה לה' על הנס הגדול שהציל את בני ממוות. נולדתי בשנת- 1938 כך שחוויתי את כל המלחמות: ששת- הימים , יום- הכיפורים, מלחמת- סיני, מלחמת- השחרור, שלום- הגליל וכל השאר. תמיד הייתה אווירה של פחד ולחץ , לרוץ כל הזמן למקלטים ולחיות במתח ופחד על ילדנו וחיילנו וגם בעלי היה מגויס. האזעקות היו מפחידות ומלחיצות והיו תמיד מסוקים שטסים נמוך וזורקים ניירות באוויר בכדי לגייס את הגברים שידעו לאן הם צריכים להגיע. כל אחד לפי הסיסמה שניתנה לו .

אהבותי:

אני אוהבת לצאת לטיולים. יצאתי הרבה פעמים לחו"ל: לאמריקה, צרפת, הולנד, ספרד, איטליה, טורקיה, פינלנד, שווצריה וגרמניה. כולם היו לטיול ונופש בטיולים מאורגנים. אני אוהבת לסרוג, לבשל ולטייל בעולם. עבודתי במד"א כנהגת אמבולנס הייתה מאוד מאתגרת, מרתקת, מחכימה ועם הרבה סיפוק אישי. אני אוהבת להיות עקרת בית ולא יצאתי ללמוד, אז לא היה מקובל שאישה יוצאת ללמוד, כי אישה תפקידה להיות עקרת בית ולטפל בילדים.

אם הייתי יכולה הייתי לומדת רפואה, זה מאוד מעניין וטוב לחיים. כל ילדי ונכדיי גרים בארץ, זה המקום הכי בטוח בעולם. כיום שלא כמו פעם מאוד חשוב להיות מלומדים ומשכילים בכדי להתקדם בחיים. יש לי כיום בלי עין הרע- 12 ילדים ו- 50 נכדים, שירבו אמן . כל יום ויום באים לביקור ילדיי ונכדיי. אני קמה כל בוקר, מתפללת, אוכלת ושותה, נוטלת תרופות ולפעמים יוצאת לטייל עם ילדיי או שבאים לבקר אותי. אני אוהבת לצאת  לקניות, קונה מתנות לנכדים האהובים שלי ובעיקר נחה .

הזוית האישית

סיפורה של אסתר תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "חינוך ברמה" לבנות, בסיוע המורה המלווה שושנה קירשנבוים