מאגר סיפורי מורשת

סבא עובדיה בידני מספר לנכדו אביתר:

"הכל התחיל אחרי מלחמת העולם השנייה (השואה), אני יחד עם יהודים רבים מתימן החלטנו לברוח מתימן לארץ ישראל. נודע לנו שיש מסוק שיבוא לאסוף לאסוף אותנו, כולנו התארגנו והתחלנו לצעוד לכיוון שדה התעופה. הדרך לשדה התעופה היתה קשה מאוד, סבלנו רבות… הערבים בדרך שאלו אותנו לאן פנינו מועדות? לאן אנחנו הולכים? ואנחנו ענינו לארץ ישראל – הארץ של היהודים.

הערבים תפסו אותנו בדרך היינו מאוימים ומפוחדים, הם ביקשו מאיתנו סכום גדול של כסף בתמורה לכך שישחררו אותנו. המחזה היה קשה מאוד, למשפחות שהיה כסף שחררו אותם מהר, משפחות רבות עם כסף עזרו למשפחות אחרות ולמשפחות שלא היה את הכסף הזה – הרגו אותם.

למשפחתי, ב"ה, היה כסף… השתחררנו, והמשכנו במסע. דודתי, חלימה כהן, הרימה אותי על הכתף שלה בהרים ובחושך… מפחיד מאוד… הדרך לשדה התעופה הייתה רצופה במכשולים. כהשתחררנו מאיום הערבים המשכנו לצעוד בדרך הארוכה והחשוכה ומלאה בעקרבים… אבל בליבנו הייתה אמונה שכל הסבל הזה שווה, העיקר להגיע לארץ ישראל. הלכנו קילומטרים רבים בחושך, ולבסוף הגענו לשדה התעופה, חיכינו שעות רבות לבשורה שהמטוס יגיע ונעלה לארץ ישראל.

המטוס הגיע בשעות הלילה. העמיסו אותנו על המטוס, במהלך הטיסה פינקו אותנו, הביאו לנו מים ותמרים. כשהגענו לארץ ישראל, התחנה הראשונה הייתה מחנה העולים בראש העין. לא היה פשוט שם, חיכינו שנה שלימה שימצאו לנו מקום קבע לגור בו…

הביאו אותנו לכפר "אל באסה", כפר ערבי בגליל המערבי, קרוב ללבנון, היום קוראים לכפר שלומי, אבא שלי (סבא רבא של נכדי אביתר), לקח אותי משלומי לירושלים לפנימיה. נשארתי בפנימיה בירושלים 12 שנה. בגיל 18,  עזבתי את ירושלים והתגייסתי לצה"ל. כשהשתחררתי מהשרות הצבאי התחלתי לעבוד והרווחתי 2,000 לירות. עם הכסף שהרווחתי חזרתי לשלומי, רציתי לחגוג עם משפחתי את חגי תשרי… בשלומי פגשתי את חברתי שהפכה לאשתי ונשארתי בשלומי, שם בניתי את ביתי והקמתי את משפחתי ושם אני גר עד היום"

הזוית האישית

אביתר בוכריס: הייתה חוויה מעצימה, הכרתי סיפורים על סבא שגרמו לי להתחבר אליו יותר