מאגר סיפורי מורשת

שמי בשמת, נולדתי בארץ בשנת 1959 להורים שעלו מעיראק. גם כל חבריי היו ילדי עולים. חווינו את מלחמת ששת הימים ואת מלחמת יום הכיפורים כמלחמות כואבות, אבל מעבר לגבולות המדינה. אני רוצה לספר על חוויה שלי כילדה בת 14 במלחמת יום הכיפורים:

לאחר הניצחון המפואר במלחמת ששת הימים ביוני שנת 1967, ישראל האמינה שהיא חזקה ובלתי מנוצחת לתמיד. שש שנים לאחר מכן, באוקטובר בשנת 1973, צבאות סוריה ומצרים תקפו, בעיצומו של יום הכיפורים, את צה"ל – כשישראל הייתה לא מוכנה לחלוטין. כוחות המצרים והסורים השתלטו על סיני ורמת הגולן שנכבשו על ידי ישראל שש שנים קודם לכן במלחמת ששת הימים. ובכל זאת כעבור שבועיים צה"ל הצליח להדוף את כוחות מצרים וסוריה ואף לכבוש את רמת הגולן וסיני מחדש ולהשאיר את המלחמה מעבר לגבולות העורף.

אולם לקראת סוף המלחמה, בתאריך 20.10.1973, שני מטוסים סורים ניסו לפוצץ את בתי הזיקוק בחיפה. הם לא הצליחו ובדרכם חזרה אחד המטוסים (סוחוי) התרסק בנהריה בחצר הבית שלי.

זה היה מפחיד וטראומטי. אני זוכרת שהיה רעש אדיר ומחריש אוזניים. לא ידענו מה קרה וניסינו לפתוח את דלת הבית כדי לרוץ למקלט, אך מעוצמת ההדף היא לא נפתחה. נשכבתי על הרצפה, כי כך לימדו אותי שצריך לעשות בזמן הפגזה.  בסופו של דבר אח שלי הצליח לפתוח את הדלת ורצנו למקלט, בו שהינו למשך שעה יחד עם השכנים. כאשר יצאנו מהמקלט המראות היו קשים. ראינו הרס גדול של הבניין, התריסים והחלונות נהרסו.

זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי הפגזה. לאחר מכן היו עוד הרבה התקפות של קטיושות על נהריה.

הזוית האישית

עמית: היה לי מאוד כיף ומעניין. למדתי הרבה דברים שלא ידעתי קודם.  אני מאחלת לנו שיצא לנו לעשות עוד הרבה דברים כאלה יחד.

בשמת: נהניתי מאד מהעבודה המשותפת עם עמית. זו הזדמנות טובה לספר, לעבוד על כתיבה וניסוח, ולהרחיב את אוצר המילים שלה.