מאגר סיפורי מורשת

בערך, הייתי תלמידה בבית ספר גורדון בבת ים גרנו בבניין ליד המצבה בבר שאול כשהמלחמה התחילה לא היינו מוכנים לה, חוץ מההסברים הקלושים ממסך הטלוויזיה בבית הספר, כל ההסברים האלה לא עזרו ממש בשעת מעשה כי ברגע ששמענו את הצפירה הראשונה שזה קרה באמצע הלילה לא ידענו בדיוק מה לעשות ואיבדנו קצת את העשתונות לקח לנו כמה דקות להתעשת רצנו מהר לחדר האטום סגרנו את החדר עם כל מה שצריך ואחרי שהתארגנו בתוך החדר שמנו את המסכות והתברר ששכחנו את הכלב שלנו [בחוץ מחוץ לחדר] נאלצנו לפתוח שוב את כל הנייר דבק שסגרנו כדי להכניס את הכלב לתוך החדר.

אחר כך חיברו לאחותי מסכת אב"ך ולא הדליקו את משאבת המפוח שלה, אחרי כמה דקות שמנו לב שעולה אדים מתוך המסכה על העיניים ואז הבנו ששכחו להדליק את משאבת המפוח! והחלק הכי מפחיד היה ששמענו את הטילים נופלים מחוץ לחלון, האמת שבשאר הימים שהיינו צריכים להיכנס לחדר האטום לא "התרגשנו" ולא שמנו את המסכות כי זה היה בלתי נסבל ובסוף המלחמה הבנו שאם היה נופל טיל לידנו והיה פורץ חומר כימי לא המסכה ולא החדר האטום היה עוזר ועוצר את הטיל הכימי.

בית ספר:

בבית הספר השיעור שאני הכי אהבתי זה שיעור נגרות כי זה היה שיעור מעשי ואהבתי ליצור דברים, בבית הספר היה כל שישי טקס וכל שישי היינו צריכים לבוא עם חולצה לבנה, הייתי עם האחיות שלי בגלל שבבית ספר שלי הכיתות היו מ-א' עד ח', תמיד היינו הולכות לבית הספר ביחד ורוזי האחות הגדולה תמיד הייתה צועקת עלינו שאנחנו גורמות לה לאחר,

בבית:

מתחת לקומה שגרנו בה היה לנו גג שמשתרע לכל אורך הבניין ושם היינו משחקים בכדור, עם הכלב, מחבואים, תופסת גע-גע, עמודו…

אבל הגג לא היה בטיחותי היה בו זפת ולכלוך אבל זו האופציה היחידה שהייתה לנו לשחק ביחד. בשכונה של פעם:

בשכונה שלי ביפו ליד השעון בשנת 1967 גרנו בבניין שבו היו 2 קומות בניין ישן שבו גרו משפחות מסוגים שונים ,אני גרתי בקומה הראשונה לידינו גרו זוג שניצלו בשואה ללא ילדים וממול גרו 2 משפחות מרוקאיות, בקומה השנייה מעלינו גרו ההורים של חנה לסלאו עם ילדיהם. באותה תקופה הדלתות של הבתים היו פתוחים לרווחה כי אף פעם לא סגרנו את הדלתות אלא רק בלילה שהלכנו לישון במשך היום היינו משחקים על גג פתוח שזה היה המקום היחידי שיכולנו לשחק ומשחקינו היו גומי, קלאס, חבל, סבתא סורגת, גוגואים, וג'ולות.