מאגר סיפורי מורשת

שמי רחלי בר דוד ונולדתי בעפולה, ישראל. כבר מגיל צעיר נמשכתי למוזיקה. ניגנתי בפסנתר ובחליליות, אבל בעיקר אהבתי לשיר במקהלה. בקיבוץ יפעת שבו גדלתי הייתה מקהלה שהתאספה, בעיקר לקראת חגים. בכל שנה, כמה חודשים לפני חג הפסח, היו נפגשים חברי המקהלה, שהיו בה אנשים מכל הגילאים, אני הייתי בדרך כלל הכי צעירה. בליל הסדר היינו יושבים על הבמה כל הערב ושרים משירי החג ולאו דווקא שירים מסורתיים אלא שירי אביב ויציאת מצריים.

אחרי שסיימתי את שרותי הצבאי, האהבה לשירה המשיכה לפעום בי והצטרפתי למקהלה של זמרים מכל הארץ. במקהלה הזאת שרתי שלושים שנה. במשך הזמן ביצענו הרבה מאוד יצירות, נסענו ברחבי העולם וייצגנו את מדינת ישראל. במקביל למדתי הוראת מוזיקה והדרכתי מקהלות של בתי ספר יסודיים ותיכוניים וגם מקהלה בקיבוץ כפר מסריק, מקהלה שהופיעה באירועים וחגים.

היום בקיבוץ אין מקהלה גדולה, ואין גם בה צורך, באירועים שרים בדרך כלל סולנים או הרכבים קטנים, יש הגברה כך ששומעים היטב גם כשיש מעט זמרים. לשמחתי חלק גדול מהתלמידים שלי מאז ממשיכים היום לשיר במקהלות ולא מוותרים על שירת מקהלה קטנה בחג הפסח וגם בחגים אחרים.

במשך השנים היה לי קשה כבר להשתתף במקהלה שמתאספת פעם בשבוע בתל אביב וגם להשתתף בהרבה הופעות ולכן חדלתי לשיר בצורה מסודרת, אך החיידק לא עזב אותי, התגעגעתי מאוד לחברים ולחברות שלי מהמקהלה לאווירה המיוחדת שהייתה בעת החזרות ובעת הקונצרטים. בחלומות חלמתי שאני שרה ותמיד הקול שלי היה נשבר באמצע. כל כך רציתי לחזור לשם כשנולדו לי הנכדים וקיוויתי שאולי גם הם ירצו לשיר במקהלה כשיחוו את החוויה המיוחדת הזאת.

גם כשרציתי להמשיך לשיר בעצמי לא מצאתי מקהלה מתאימה, וגם חששתי שבגיל מבוגר הקול יבגוד בי (היום אני בת 74). למזלי מצאתי בסופו של דבר מקהלה אזורית שעושה חזרות כל שבוע, לא רחוק ממקום מגוריי, וחזרתי לשיר. הרגשתי שקרה לי נס כי הקול שלי היום הרבה יותר טוב ממה שהיה בעבר.

לפני שנה הציעו לחברי מקהלות מאזור הצפון להשתתף בפרויקט ביצוע יצירות של מלחין ישראלי בשם יצחק תויאור, על טקסטים תנכיים. בביצוע היצירות האלה יש גם תזמורת גדולה מאוד שנקראת תזמורת סימפונית וגם סולנים.

אל המקהלות הצטרפו זמרים מגרמניה ממקהלת "הזמיר". הגרמנים רואים חשיבות רבה בהשתתפותם בפרויקט הזה כי הם חשים גם אשמה וגם רצון לכפר במשהו על חטאי העבר של עמם כלפי היהודים. הופענו כבר במקומות שונים בעולם: בפולין באוקראינה (בעיר לבוב) וכן בגרמניה עצמה לציון שבעים שנה מאז ליל הבדולח.

מקהלת "אשירה ישראל" בקונצרט עם התזמורת הסימפונית חיפה ומקהלת "זמיר" מגרמניה עליו מנצח המלחין יצחק תוויאר. סבתא עומדת בשורה השנייה מלמעלה

כשנולדו לי נכדים שרתי להם המון, בעיקר שירי ערש. נזכרתי בשירים מילדותי שעשרות שנים לא שמעתי ולא שרתי: "כושי כלב קט", "נומי נומי", "שיר ליקינטון" ועוד ועוד. אני חושבת שמוזיקה תופסת מקום חשוב בהנעת הרגשות של אנשים. כשהייתי ילדה לא הייתה לנו אפשרות לשמוע מוזיקה אלא אם כן מישהו ניגן או שר בקרבתנו.

שרנו המון, לפעמים שעות אפילו, לפעמים בתחילת שיעור בבית הספר ובפעולות של "הנוער העובד". שרנו  שירים שהיום כבר לא מכירים, למשל שיר שקראו לו "זמרי לי בת תימן" שיר שמאוד אהבתי; שירים של להקות צבאיות כמו "לא אגדה רעי", "רחל רחל"; שירים שמאוד אהבנו היו שירי מלחמת השחרור כמו "היה הוא אפור" ועוד. לפעמים כשישבנו ליד מדורה בקומזיץ הייתי מלווה את השירה באקורדיון וגם את ריקודי העם.

לכם, שאתם שומעים המון מוזיקה כל הזמן, קשה להבין כמה נעים וטוב לעשות את המוזיקה בעצמך. היום ילדים שאוהבים לשיר רוצים להיות סולנים ואם הם לא מתמקצעים זה נראה להם לא שווה. הלוואי ונגיע שוב למצב שכולם ירצו לשיר, כולם ירצו לנגן כדי ליהנות ממוזיקה "ממקור ראשון".

המנדולינה של סבא יאיר

זאת מנדולינה שקנינו לסבא יאיר כשמלאו לו 50 שנה. הוא מאד אהב לנגן, בעיקר שירים. למרות שלא היה מוסיקאי מקצועי, היה וירטואוז. לצערנו לא האריך ימים, נפטר בגיל 57 ולא הספיק להנות ממנה הרבה. אנחנו שומרים אותה בבית לזיכרון.

הזוית האישית

סבתא רחלי: במפגשים עם נכדותיי במסגרת הפרויקט של הקשר הרב דורי בבית הספר הרגשתי שהצלחתי לספר את הסיפור ולהעביר להן אפילו מעט מהאהבה שלי למוסיקה.