מאגר סיפורי מורשת

שמי עליזה, נולדתי בשנת 1984, בירושלים. בהיותי בת 11.5, בשנת 1995, התחלתי ללכת לתנועת נוער.

אני במקור מבית דתי שמשמעותו, אין ללכת עם מכנסים, אין להדליק חשמל בשבת, אין להתרועע עם בנים, אז אסור לי ללכת לפעילויות כמו תנועת נוער.

בחשאי, הגיעו מדריכים לכניסה של בית הספר וסיפרו לבנות שיש סניף של 'הנוער העובד והלומד'. הפעולות התקיימו בימי שישי, לא סיפרתי להורי על כך כי ידעתי שלא יסכימו לי להיות בתנועה,  אז התגנבתי בשקט בשקט מחוץ לבית כדי להגיע לפעולות. הפעולות כללו שירים, ריקודים וקומזיץ (מדורה ותפוחי אדמה), היה ממש כיף.

קניתי מהחסכונות שלי חולצות – ניקיתי, עבדתי, עזרתי לילדים במתמטיקה, קטפתי תאנים ומכרתי אותן. הלכתי עם אמי לחנות ואמרתי שאני רוצה את החולצה הכחולה עם השרוך האדום, בעצם זאת הייתה החולצה של תנועת הנוער שבה הייתי, אמי לא ידעה את זה, כמובן.

הייתי מחליפה בסתר את החולצה שלבשתי לחולצה של תנועת הנוער והולכת אל הפעולה.

יום אחד, אחי ראה את החולצה של תנועת הנוער, כחולה עם שרוך אדום, והבין שהיא שייכת לתנועה שבא אני נמצאת, הוא אמר לי החזיר אותה, ולא רציתי. כתוצאה מכך, נתן לי סטירה.

יום אחד החלטתי שאני רוצה ללכת לקיבוץ, בבית לא הסכימו שאלך לקיבוץ, אז פתחתי בשביתת רעב. כבר דמיינתי לעצמי שאם לא יסכימו לי אז אמות מרעב, דמיינתי את ההלוויה שלי ושאמא מתחרטת שלא נתנה לי ואז אני קופצת מהאלונקה. הגיעה ארוחת שישי ועדיין לא אכלתי, עד שאמי לא תחתום לי על אישור יציאה לקיבוץ, אני לא אוכלת!

ביום הראשון שלא אכלתי אמי נורא נבהלה, היא סיפרה לאבי והוא ניסה לאלץ אותי  לאכול אך סירבתי. הוא החליט שאם יכה אותי (פעם היה  נהוג להכות כדי לחנך), אני אוכל. החלטתי שאני לא אכנע, הסתכלתי על המקל (בו מרביצים) והוא נשבר, אבל אני לא, וכך לא אכלתי שישי שבת.

אמא שלי אמרה שאם אוכל, היא תחתום לי. עמדתי על כך שאוכל רק אחרי שהיא תחתום. ביום ראשון, אמא שלי נשברה, היא לקחה אותי ל 'בית יהלום' ושם היא חתמה לי שהיא מסכימה שאהיה בקיבוץ.

הגיע המועד לנסוע לקיבוץ, כבר הייתי בת 12. קמתי מוקדם, ומרוב התלהבות, שכחתי את האוכל מעל הגדר ורצתי לתחנה המרכזית.

חיכיתי שעה וחצי…שעתיים! כבר התחלתי לחשוב שאולי איחרתי את האוטובוס!!

בסוף הגיעה המדריכה ולקחו אותנו לתל-אביב. רק בצהריים עלינו על האוטובוס בדרכינו לקיבוץ "משגב עם" שנמצא בגליל העליון ליד מטולה.

הנסיעה ארכה 12 שעות ! ! !  והאוטובוס היה בעליה, ועלה, ועלה… הוא גם היה ישן, והיה חשוך, מאוד חשוך. מצד ימין, כל עמק החולה נפרש לפנינו, בחושך זה היה נראה כמו ספינות קטנות, ולפנים מתנשא 'הר החרמון'.

בשעה מאוד מאוחרת הגענו לקיבוץ, מדריכה קיבלה אותנו. כל כך התרגשתי והתביישתי כשהמדריכה רצתה להביא לנו לשתות משהו חם.

המדריכה לקחה אותנו למחסן וציידה אותנו בביגוד, מברשת+ משחת שיניים, ספוג, מגבות, הכל.

הייתי בין הילדים הראשונים שהגיעו לחברת הנוער. נתנו לי מספר – לביגוד, לנעליים נ'5 (נוער 5). מרוב התרגשות, כל הלילה לא נרדמתי.

בבוקר, לקחו אותנו לחדר האוכל. כשאף אחד לא ראה, התכופפתי ונישקתי את האדמה (גם אמי עשתה את זה כשעלתה ארצה) ושמחתי על כך שאמא הסכימה לשלוח אותי לקיבוץ.

היה ערפל, וכשהתפוגג, התגלה לי כל עמק החולה, בריכות דיג, ממול, התנשא לגובה 'הר החרמון'- רבע ממנו התכסה בשלג. מתחתיו מפלי 'נחל עיון' ובקצה מטולה, המראה היה כל כך יפה ומרהיב.

לאט לאט הגיעו לחברה עוד 30 נערים ונערות. חצי יום עבדנו וחצי יום למדנו – "הנוער העובד והלומד".

בשבוע הראשון, לקחו אותנו לג'ימבורי שבעמק החולה כאורחים. היה שם חידון והקבוצה שלנו ניצחה. למדנו ללכת על חבלים וראינו את כל המתקנים שעשו חברות אחרות מסנדות וחבלים.

מדי פעם היו לוקחים אותנו לגיוסים (בחקלאות) של גידולי תירס, איסוף כותנה, וכו'.

היינו יורדים מההר במשאיות, לבושים במעילים והיינו רואים על חוטי החשמל להקות שלמות של זרזירים. לאט לאט, הטל נעלם והמעילים היו יורדים, החום הגדול התחיל.

בערב היו מחזירים אותנו במשאיות, על התירס הקצור אחרי שאספו אותו.

מאוד מאוד נהניתי בקיבוץ, זאת הייתה חוויה שלא אשכח כל ימי.

הזוית האישית

אורטל ראיינה את סבתה עליזה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בביה"ס. ושמעה על מעלליה של סבתה בנערותה.