מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתי דוידוב (אבנון) נולדתי בתל-אביב בשנת 1946. כעת מתגוררת בהרצליה.

סיפורי זה מוקדש להורי: אמי, רחל אבנון לבית פרטיג ולאבי ברוך (בוקי) אבנון (אייבינדר).

הורי הכירו ונישאו בתקופה שלפני קום המדינה, כשהיו שניהם פעילים בתנועת המחתרת – לוחמי חירות ישראל (לח"י). מצעירותם האמינו, בכל ליבם, בכך שיש להילחם בבריטים ששלטו בארץ מכוח המנדט, על מנת שיעזבו ותקום מדינה עברית עצמאית. היה ברור להם שמדיניות הבריטים, שנטתה לטובת הערבים, גרמה לכך שיהודים, שניצלו מהשואה, לא הצליחו להגיע הנה בשל הסגר על גבולות הארץ.

אמי, רחל, נולדה בטרנוב פולין בשנת 1924 להוריה אליעזר שלום ובלהה. הצעירה מבין 4 ילדים. בבית דתי אמיד.  אמי למדה בבית ספר ממלכתי פולני והצטיינה מגיל צעיר בציור ובאהבת הקריאה.

עם התגברות האנטישמיות בפולין, עלתה המשפחה ב-1935 לארץ ישראל. הם התגוררו בכפר סבא וגם בתל אביב. רחל למדה בבית יעקב – בית ספר דתי ולאחר מכן בבית ספר "אוסישקין". הייתה פעילה בצופים ובתנועת בית"ר, מקובלת על חבריה והצטיינה בציור ובמיוחד בציור מפות. בהיותה בת 16 הצטרפה ללח"י בהשפעת חבריה, יהושע ונחה כהן, שהיו ממייסדי התנועה. בהדרכתם עברה קורסים בכללי הקונספירציה ובשימוש בנשק וכן שימשה מקשרת לשניהם. כשנוכחה שיהושע, שהיה אז מבוקש והסתתר בפרדסים, רעב, "סחבה" מדי יום לחם מחנותו של אביה, גם לחברים האחרים במחתרת. תפקידיה של רחל כללו גם הדבקת כרוזים, מעקב אחרי קציני בולשת ומשטרה בריטים ובעיקר ציור מפות לפעולה וחוברות הדרכה בנשק שם באה לידי ביטוי הצטיינותה בציור. גם לאחר נישואיה שימש ביתם מקלט לזקוקים לו ומקום מפגש שבועי למערכת ה"מעש" – עיתון המחתרת.

אבי, בוקי, נולד בלוצק פולין בשנת 1918 להוריו יהודה צבי ואסתר. הצעיר מבין 6 אחים ואחיות. כבן שנתיים התייתם מאמו ואחותו, גיטל, גידלה אותו. אביו היה תלמיד חכם ולימד תורה. פרט לאחותו, גיטל, כל אחיו נספו בשואה. אבי למד בחדר, בבי"ס יסודי ובבי"ס למסחר. בן 16 הצטרף לבית"ר ומונה למפקד קן בית"ר בלוצק. ב-1938 השתתף בקורס המפקדים הראשון של האצ"ל בפולין. עם כניסת הרוסים לפולין ברח לליטא ושם מונה למפקד חוות ההכשרה לעלייה ארצה, של האצ"ל. בעזרת סרטיפיקט שקיבל מקרובת משפחה מארצות הברית, הצליח להגיע ארצה עם חברים ב-1941. בארץ הצטרף ללח"י.

בוקי עבד כמנהל במפעל יהלומים וכל הכנסתו הייתה קודש למחתרת. הוא שכר על חשבונו חדרים למסתתרים, בנה סליקים לנשק, היה אחראי על הקמת תחנת השידור של המחתרת, ניסויה והפעלתה. כן היה בן לוויה של יצחק שמיר, שהיה ממנהיגי המחתרת, בפגישותיו הליליות. באחד הלילות, בעודו מאבטח את יצחק שמיר בפגישתו עם חבר מחתרת אחר, הגיעה לפתע בריצה בחורה קטנה וזריזה ואמרה בקול חרד: "האנגלים באים! האנגלים באים!" וכך התחיל הרומן בין רחל ובוקי. עם קום המדינה התגייס בוקי עם חבריו, לצה"ל, ולחם בקרבות רמלה ולוד.

הורי התגאו כל ימיהם על היותם חלק במאבק על הקמת המדינה, ועל חברותם בתנועת המחתרת לח"י. אמי, אשר נפטרה, ביוני 2017, הציגה את עצמה בגאווה, עד סוף ימיה "אני לוחמת חירות ישראל מגיל 16".

מדינת ישראל העצמאית היא ערך חשוב בעבורם ואת אשר הרגישו ביום ההצבעה באו"ם, ב-כ"ט בנובמבר 1947, לא הפסיקו לתאר ולספר.

המנון הלח"י:

חיילים אלמונים הננו בלי מדים

וסביבנו אימה וצלמוות,

כולנו גויסנו לכל החיים

משורה ישחרר רק המוות.

הזוית האישית

אסתי: על מנת להגיע לעצמאות מדינית היה צורך באנשים צעירים בעלי מוטיבציה וחדורי אידאלים, שלא הססו למרוד בבית ההורים ולסכן את עצמם.

מילה: למדתי שסבתא רבתא וסבא רבא שלי היו חלק מהמלחמה למען עצמאות ישראל וחשוב להעביר את זה לדורות הבאים. וזה מה שנתן לי הקשר שלי עם סבתא אסתי.