מאגר סיפורי מורשת

השנה היא שנת 1951. שמחה גדולה היתה בקרב יהודי עירק. הודיעו לנו שזה הזמן לעלות לארץ ישראל.

הגענו לשדה התעופה וחיכינו 3 ימים ולילות, חיכינו על הרצפה עם תינוק בן חצי שנה.

לבסוף, הגענו והביאו אותנו לנחלת יהודה ב', קרוב לראשון לציון. באותה התקופה הייתי בת 8, כשגרנו באוהל וכעבור שנתיים בנו לנו צריפים מעץ, ללא חשמל ומים. בנחלת יהודה היינו 9 אחים ועוד זוג הורים.

כשהייתי ילדה, היה לי כתם אדום בפנים ולכן לא קיבלו אותי לבית ספר. בגלל הצלקת האדומה היה לי קשה. לא הייתי עם כולם, הייתי לבד בצריף ובכיתי.

בשנת 1953, בחודש פברואר, היה מאוד גשום – היה מזג אוויר סוער וכל הצריפים היו בהצפה גדולה. למחרת בבוקר, הגיעו משאיות מראשון ואספו את הילדים הקטנים לנחלת. אנשים מנחלת, התנדבו לאמץ ילדים. כל משפחה בנחלת קיבלה ילד אחד. בכינו הרבה ופחדנו שלא ניראה את ההורים יותר. כל אם בית, רחצה אותנו והמשפחות שמרו עלינו, נתנו לנו בגדים, דאגו לכל הצרכים שלנו ופינקו אותנו. אבל הקושי העיקרי היה בשפה – לא דיברנו בשפתם של המשפחות המאמצות. לאחר תקופה שהיינו אצל המשפחות המאמצות ובתום ההצפות בצריפים, החלו לתקן, לסדר ולנקות מחדש את כל הבוץ שהצטבר לנו בצריפים וחזרנו, כל הילדים למשפחות שלנו. המפגש עם אמא, אבא והאחים שלי, היה מרגש במיוחד.

לאחר האיחוד המשפחתי המרגש, כשהייתי בת 10, אבא שלי נפטר באופן פתאומי. אני הייתי הילדה האמצעית האחים הגדולים הלכו לקיבוץ ואני טיפלתי בארבעת אחיי הקטנים ממני, כי אמא יצאה לעבוד בשביל לפרנס אותנו. האחים קראו לי אז "האמא הקטנה".

הזוית האישית

נהניתי לפגוש את סבתא בבית הספר שלי.