מאגר סיפורי מורשת

נולדתי וגדלתי בספקס עד גיל 5,

עליתי לארץ בשנת 1955 כשהייתי בת 5.

עליתי עם משפחתי: אבא, אמא, אח בן שנתיים ושתי אחיות אחת בת 3 והשנייה בת 8 חודשים.

מספקס שטנו באנייה למרסיי למחנה מעבר קן דרנס. שם היינו במשך חודש/חודש וחצי ואז עלינו באניית "מולדת" לישראל. השייט לקח 8-9 ימים.

אחותי הקטנה חלתה בדרך וכשהגענו היא נלקחה מיד לבית החולים בחיפה. הורי היו צריכים לחפש אותה מאחר ולא ידעו לאיזה בית חולים נלקחה.

כשמצאו אותה אמי נשארה אתה בבית החולים במשך מספר חודשים וסבתי שגרה אתנו גם בטוניס ועלתה אתנו לארץ, טיפלה במשפחה.

סבא שלי, אבא של אבא עלה לארץ ראשון בשנת 1947.

אחרי כמה שנים הוא שכנע את אבא שלי לעלות לארץ.

הגענו לאופקים בשנת 1955 לבית חדש אבל לא גמור, אמא שלי לא רצתה להישאר שם, אבי נסע לחפש את סבי בלוד והוא הציע לנו לעבור לגור אתו.

לסבא היה בית גדול וגרנו אתו עד שהסתדרנו והצלחנו לקנות בית.

למדתי בבית ספר רמז בלוד בכיתות א'-ד', אחר כך עברנו דירה לבית יותר גדול ועד כיתה ח' למדתי בביה"ס ממלכתי רחוק ממקום מגורי שאליו הגענו ברגל בהליכה של כחצי שעה.

בית הספר היה בן קומה אחת ושכן במבנה ארוך. בכל שכבה היו שתי כיתות ובכל כיתה שלושים תלמידים. הייתה לנו תלבושת אחידה של חולצה כחולה וחצאית בצבע כחול כהה.

בבוקר היינו מביאים כריכים מהבית, ובצהריים אכלתי בחדר האוכל של בית הספר.

חברי לכיתה היו השכנים שלי שלמדו יחד איתי, היינו משחקים יחד בשכונה, הבנות היו משחקות קלאס רוקמות או סורגות והבנים היו ממציאים משחקים. פעם הרכיבו קורקינט מפלטה של עץ וגלגלים מלאגרים של מכונות כביסה.

כשגדלתי הכירו לי את בעלי בשידוך, ההורים שלנו היו שכנים דלת מול דלת בטוניס ובארץ נוצר קשר מחודש דרך דוד שעשה את השידוך.

חיי לא היו קלים, עברנו משברים לא פשוטים, החל מהעלייה לארץ עד לאבדה הגדולה ביותר של שני הבנים היחידים במשפחה.

שלוש שנים אחרי שהתחתנתי איבדתי את אחי במלחמת יום כיפור ואחרי שבע שנים איבדתי את אחי השני בתאונת דרכים.

בנוסף, לאחר שנישאתי לבעלי שיחיה, הייתי עשר שנים בטיפוליי פוריות מפרכים עד שבסוף הריתי וילדתי את בתי היחידה והמקסימה, אורית. טיפולים נוספים לא צלחו. כיום יש לי מביתי שני נכדים מקסימים ומיוחדים שאני מאוד אוהבת ויש לנו איתם קשר מאוד מיוחד.

במהלך שנות השמונים חליתי במחלת הסרטן בבלוטת התריס,

אך לשמחתי הרבה ה' זיכה אותי להבריא ממנה ולהשאר בחיים, למרות המסוכנות שבמחלה, ולעמוד על הרגליים מחדש…… בתוך תוכי ידעתי שיש לי בבית בת ובעל שמחכים לי שאחזור… הרי לא הייתי יכולה להשאיר אותם לבד….!!!.

חשוב לי לומר שלמרות, ועל אף כל הקשיים בחיי, אני בן אדם שמח ומאושר ואני מאמינה שהכל לטובה, כל חיי האמנתי ואני יודעת שיש מי ששומר עליי וש "מישהו הולך תמיד איתי…"