מאגר סיפורי מורשת

זה היה בשנת 57, הינו ארבעה חברים שגרנו בשכונת נווה עוז, שמחליטים יום אחד לצאת לטיול רגלי למבצר אנטיפטרוס. יצאנו בשבת בבוקר, כאשר אנחנו לא מודעים למרחק ממקום מגורינו. לקחנו אתנו כובעים ומים ומעט אוכל. תחנה ראשונה הייתה במרכז פתח תקווה, שם נגלתה לעינינו ביצה שהייתה מלאה בנרקיסים, באותה תקופה לא הייתה מודעות לאיסור קטיפת פרחי בר… הוצאנו מספר נרקיסים עם הפקעות במטרה לשתול אצלנו בחצר.

לאחר שאכלנו כמובן תפוזים שקטפנו בפרדסים, המשכנו לעבר היעד. כאשר הגענו לכפר הבפטיסטים, התלבטנו האם להמשיך, עצרנו למנוחה ולפתע הגיע אדם עם סוס ועגלה והציע לנו טרמפ עד למבצר. שמחנו מאוד וסיירנו במבצר. השעה הייתה מאוחרת ובבית התחילו לדאוג. למזלנו, אחד מהחברים סיפר להוריו על הטיול ולאביו הייתה משאית והוא החליט לצאת לכוון שלנו. אנחנו לא ידענו שהוא בדרך אלינו והחלטנו לחזור בדרך הראשית. הגענו אחר הצהריים למגרש הכדורגל של הפועל פתח תקווה, שם אבא של אחד מהחברים, היה סדרן במשחק כדורגל שהתקיים שם. האבא שיצא עם המשאית ולא מצא אותנו, דאג לנו ופנה למשטרת פתח תקווה. מכיוון שהיה קשר בין המשטרה לסדרנים של האגודה איתרו אותנו וחזרנו לנווה עוז עם המשאית מלאי חוויות, רעבים אך מרוצים. רציתי להדגיש, שבילדותנו לא היו משחקים אלקטרונים וטלוויזיה אבל עדיין לא היה לנו רגע אחד משעמם.

סבא שרגא: זו תמונה ממחנה מעבר ברומא, 1947, אני בן מספר חודשים עם אמי, אבי ואחי

היינו בשכונה ילדים שהוריהם הגיעו ממזרח אירופה והתיישבו בשכונת נווה עוז בבתים דו משפחתיים עם חצר גדולה שבה נטעו עצים מסוגים שונים. לכל משפחה החזיקו גם תרנגולות לביצים, ואצלנו היו גם זוג עיזים שנתנו לנו חלב. ירקות גידלנו לבד ובאותה תקופה היה צנע בארץ את המזונות העיקריים קיבלו בעזרת תלושים שחולקו על ידי הממשלה ההורים ששרדו אחרי המלחמה הסתפקו במועט,  כהמשך טבעי למחסור שהיה להם בזמן המלחמה. כמובן שלנו הילדים, לא היו תלושים ולכן החצר עזרה בהשלמת אוכל לכל המשפחה.

זכור לי שלאחר יום הלימודים לא היו לנו חוגים כמו היום, לכן היינו צריכים להמציא את עצמנו וממש לא היה לנו רגע דל. מכיון שהינו מוקפים שדות ופרדסים, נהנינו מכל הפירות שגדלו סביבנו באופן חופשי. אחרי עונה של גידול בוטנים, או תפוחי אדמה, או אבטיחים, לאחר שהחקלאי אוסף את יבולו, היינו יוצאים לאסוף מה שנישאר כך, שהיה לנו כמויות גדולות של בוטנים ששמרנו תקופה ארוכה כמו כן היה לנו מידע על כל עץ פרי שגדל בשכונה וכמובן שהינו דואגים "לטעום" את היבולים שהבשילו.

במסגרת מעשי השובבות של החבורה, ישבנו יום אחד במחסן ששימש גם כדיר עיזים, אחי הגדול, יעקב, חזר לחופשה מהפנימייה שבה למד בכפר הירוק ולימד אותנו איך לעשן סיגריות. (לא ידענו כמה זה מסוכן). אחד מהחברים,  דחף לאוזנו של יעקב גרגר שעועית ולא הצלחנו להוציא אותה משם. יעקב השביע אותנו לא לספר להורים מה קרה. לאחר מספר שבועות, בערב פסח, לאחר אחד הריבים בינינו, החלטתי להלשין על יעקב להורים. אמא מיהרה לקופת חולים, לרופא אף אוזן גרון. הרופא שאב את הגרעין שכבר נבט ונתן לנו למזכרת בתוך צמר גפן שעועית נבוטה…

איתמר: סבא שלי, שרגא מדליק נרות חנוכה עם אמא שלי ודוד שלי, שנת 1981

כאשר ציינו את ימי הזיכרון לשואה ולגבורה, ההורים היו יושבים ובוכים בימים האלה ואנחנו לא ידענו את גודל הכאב והסבל שעברו ההורים מכיוון שהם לא היו מספרים לנו על מה שעבר עליהם ואנחנו לא שאלנו.  מכאן העצמאות שלנו כילדים. עשינו הכל ללא עזרת ההורים, שהיו עסוקים בקיום המשפחה. זכור לי, שזוג נעליים הספיק למספר שנים – כשכף הרגל גדלה, היו פותחים את הנעל מקדימה כדי שהיה אפשר לנעול את הנעל שנה נוספת…

קישור למצגת באתר ביה"ס בין ההדרים 

הזוית האישית

המצגת שהכנו בתכנית הקשר הרב דורי