מאגר סיפורי מורשת

שמי ברונקה שטרקר,  נולדתי בפולין, בשנת 1948, בעיירה קטנה לובוקה.

בשנת 1939, בפרוץ מלחמת העולם השנייה, הוריי גרו בורשה (עיר הבירה של פולין). הגרמנים פלשו לפולין. האנטישמיות והשמדת היהודים גברה. לכן, הוריי החליטו לברוח לרוסיה, עוד כאשר הגבול היה פתוח ליהודים. אחותי הגדולה נולדה ברוסיה. ברוסיה הם חפשו עבודה, התגוררו ב אוזבקיסטן, חבל ברוסיה, בעיר טאשקט. בה הצליחו למצוא פרנסה ומזון. העיר היתה ידועה כעיר לחם.

בסיום המלחמה, חזרו הוריי לפולין וגילו שהמשפחות שלהם הושמדו ולא נשאר זכר מהם, לכן החליטו שלא לחזור לורשה ועברו לגור בלובוקה,בפולין.  שם אני נולדתי. בשנת 1950, עברנו לעיר ורוצלב. באותה תקופה ורוצלב הייתה הרוסה עקב מלחמת העולם השנייה ולכן אנחנו, בתור ילדים, שיחקנו בין ההריסות של הבתים. מצאנו כל מיני חפצים, וכילדים אהבנו את ההפתעות בהם שיחקנו. למרות שאהבנו לשחק בין ההריסות, היה מאוד מסוכן, מכיוון שנשארו שם פגזים מהמלחמה.

בסיום המלחמה, חזרו הוריי לפולין וגילו שהמשפחות שלהם הושמדו ולא נשאר זכר מהם, לכן החליטו שלא לחזור לורשה ועברו לגור בלובוקה,בפולין.  שם אני נולדתי. בשנת 1950, עברנו לעיר ורוצלב. באותה תקופה ורוצלב הייתה הרוסה עקב מלחמת העולם השנייה ולכן אנחנו, בתור ילדים, שיחקנו בין ההריסות של הבתים. מצאנו כל מיני חפצים, וכילדים אהבנו את ההפתעות בהם שיחקנו. למרות שאהבנו לשחק בין ההריסות, היה מאוד מסוכן, מכיוון שנשארו שם פגזים מהמלחמה.

בורוצלב למדתי בבית ספר יהודי שהיה יסודי וגם על יסודי(חטיבה). רוב החברים שלי היו יהודים. למרות זאת, היו לי גם חברים פולניים במשך השנים גילתי שחלק מחברי היו אנטישמים ושונאי זרים.

בשנת 1968, סיימתי את לימודי במכללה למעבדות רפואיות. באותה שנה התחתנתי עם ולדי שטרקר, חבר שלי, אותו הכרתי בבית הספר. באותה תקופה היו מהומות על רקע פוליטי כלכלי ותרבותי, ממשלת פולין האנטישמית האשימה את היהודים, כגורם המרכזי למהומות וגם באופן פומבי האשימה את ממשלת ישראל, שהתחילו את מלחמת ששת הימים.

ולדי היה סטודנט בטכניון פולני והיה לנו ברור שבגלל המצב הפוליטי בפולין, לא יוכל להמשיך את הלימודים. המשטרה הפולנית ערכה חיפוש בבית שלנו, המשטרה חיפשה "חומר עוין". האנטישמיות של המשטר הפולני הביאה לעזיבתם של 13,000 מיהודי פולין שנותרו במדינה לאחר השואה וביניהם אנחנו(בעלי ולדי ואני).

בינואר 1969 הגענו לישראל, חצי שנה למדנו באולפן בקיבוץ "ניר דוד".

משם המשכנו לחיפה ושם בטכניון סיים, ולדי את לימודי ההנדסה האזרחית. אני התחלתי לעבוד  כלבורנטית במעבדה של קופת חולים. בחיפה, נולדו לנו שתי בנות מיה (אמא של נועה) וענת. בהמשך, עברנו לתל אביב אחר כך לירושלים ושוב לתל אביב. בתל אביב נולד בננו תומר, אנחנו גרים בתל אביב עד היום. כיום, אחרי כל השנים האלה, אני מרגישה שאני בבית, שיש לי זהות ומדינה.

ב- 2018, חמישים שנה לאחר שעזבנו את פולין, עשינו כל המשפחה (ילדים, נכדים ואנחנו – 12 איש) טיול שורשים לפולין. במשך 70 שנות חיי, למדתי מה היא שנאת אדם, אי-קבלת זרים וגזענות. בפולין, כידוע  הרגשתי חוסר שייכות. לכן, אני ובעלי שומרים בתור סבא וסבתא על התא המשפחתי שלנו ומנחילים את הערכים החשובים לנו, כמו: שייכות, אהבת הזולת, כבוד וקבלת האחר.

הזוית האישית

ברונקה: עבורי הייתה זו חוויה מיוחדת להיות בתכנית, מקשרת בין עבר והווה ותורמת להמשכיות. ההיסטוריה עוברת באופן ישיר. ביחד סגרנו במפגשי הקשר הרב דורי, 100 שנה ביחד.

נועה: היה לי מענין ללמוד על העבר וללמד את סבתא את העבודה במחשב.