מאגר סיפורי מורשת

סיפור חיי מתחיל כשהוריי הכירו בבוקרשט באביב של שנת 1943, מרטה וייסלברג ויוסף לאור. למרות שמלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה בכל אירופה, ברומניה היא בקושי הורגשה, בפרט בעיר בוקרשט, שם סבלו הכי מעט מפשעי הנאצים ומפעולות האיבה של האזרחים הרומנים, בגלל המיקום הדמוגרפי והאהדה של מלך רומניה ליהודים. בבוקרשט המצב של האנשים האמידים ואלה שגרו באזורים לא אופייניים ליהודים, כמעט ולא הרגישו את המלחמה.

הקשר בין הוריי התהדק, הם היו מאד צעירים וחסרי דאגות, בהיותם בנים למשפחות אמידות. אבל המצב החמיר עם הזמן ותוצאות המלחמה הגיעו לפתח דלתם. בסתיו 1944 התחילו הפגזות מסיביות על העיר השלווה בעיקר בלילות. המצב עבור התושבים היה גיהינום, בלילות בילו במקלטים וביום סבלו ממחסור באוכל ודברים פשוטים בתוך חורף קשה מנשוא. למרות הכול, הורי רצו להתחתן בזמן שהחיים לא היו בטוחים. ההורים שלהם הסכימו לבסוף שיתחתנו ויגורו בהתחלה בבית הורי אבי ושם ידאגו להם לכל צרכיהם עד שיתבססו. למרות המלחמה הם זכו לחתונת פאר בבית אבי לפי הסגנון הבורגני שהיו רגילים לו. הוריי היו יפים ומאושרים אך חלומם התנפץ לאחר ליל הכלולות כאשר גילו שחדר המגורים שהובטח להם לא התאים למגורים וגם הדינאמיקה המשפחתית לא התאימה לכל דיירי הבית. המצב נהפך לבלתי נסבל (במיוחד לאמי שהייתה בהריון) הם החליטו לעבור לחדר שכור בסמוך להורים של אמי .

נולדתי בתאריך 24.5.1945 בבוקרשט שברומניה בבי"ח CARITAS. את המשמעות ההיסטורית  של תאריך זה הבנתי מאוחר יותר ואהבתי לציין שנולדתי לשלום! זה תאריך סמוך לסיום מלחמת העולם השנייה. אנחנו כילדים זוכרים את תקופת הילדות הראשונה מגיל 3-4 וגם זה במעורפל ומושפע מסיפורים שסיפרו לנו וזה מקשה לשפוט מה אמת ומה דמיון. אני זוכרת את עצמי בבית הוריי אבי, סבתא רוזה וסבא מוזס גרו בבית של 3 קומות במרכז בוקרשט באזור שנחשב (לפני 75 שנה) ליוקרתי ואלגנטי קרוב ל"עיר העתיקה" של היום (שדמה לרח' שינקין בת"א של שנות ה-50). באותו בית גר גם אחיו הצעיר עם אשתו.

אמי נפטרה כשהייתי בת שנה וחצי מסיבוך בריאותי ובגלל מחסור באנטיביוטיקה, בתקופה ההיא לא הצליחו להציל את חייה. גדלתי עד גיל 5 בחוסר ידיעה על הסטטוס האמתי שלי. שום ידע על אמי ועל המשפחה שלה. סבתי מצד אבי אימצה אותי ואף פעם לא קראתי לה אמא.

אמי ואביה לאחר מות אמה. על דש הז'קט של האב מוצמד סרט האבל

ממשפחת אמי נותרו סבתא חנה והאחות הקטנה של אמי – דורה. סבא יוסף נפטר חודשיים לפני הלידה שלי ואני קרויה על שמו. כך החיים של אמי הפכו לשרשרת של טרגדיות. היא היתה מאד קשורה לאביה. לאחר מות סבי המצב הכלכלי התדרדר וסבתא לא תפקדה. אבי נתבקש לקבל על עצמו את תפקיד אב המשפחה  והמפרנס אבל לאחר שבהתחלה הסכים, אחר כך סירב בעצת אמו וחזר לבית הוריו. אמי היתה חייבת לקחת על עצמה את האחריות על המשפחה שנותרה במצוקה ולדאוג לאמה ולשני האחים היותר קטנים (סנדו בן 18 ודורה בת 12). אחיה החליט שהוא חייב להתקדם בחיים וברח מרומניה לאירופה, מספר חודשים לפני מותה של אמי מבלי לשמור על קשר עם משפחתו.

סנדו התגלגל באירופה בעיקר בצרפת ובשנת 1948 עלה לישראל יחד עם פליטים צעירים אחרים. ללא משפחה וללא תעודות, גויס ישר עם רדתו מהאנייה ונשלח לקרב על לטרון. לאחר שנה משפחתו קיבלה מכתב מדוד בן-גוריון שסנדו הוכרז כנעדר ושסבתא הוכרזה כאם שכולה. כעבור 4 שנים קיבלו הודעה שסנדו חי. דודתי – דורה למדה בבית ספר לאחיות. בשנת 1961 עלו ארצה והפרידה ביננו היתה מאד קשה. חששתי שלא נתראה לעולם. לאחר תקופה שנראתה לי מאד ארוכה הגיעה מכתב ארוך מסבתי חנה בו היא מספרת איך התאקלמו והסתדרו בארץ החדשה, על הפגישה עם סנדו שמאד עזר להם להתגבר ועל קשיי הקליטה. סבתי שמרה על קשר מכתבים רצוף בו סיפרה שדורה מתחתנת וממשיכה לגור איתה.

גדלתי בבית של מבוגרים וכל אחד רוצה לתרום לגידול ולחינוך בדרך שלהם. מגיל צעיר הפכתי לעצמאית ודעתנית ופיתחתי דרך סלקטיבית (אינטואיציה של מלקטת) לקחתי מה שהיה טוב לטעמי וזרקתי מה שלא נראה בריא. בגיל 10 חל השינוי המשמעותי בחיי, אבי התחתן בשנית עם אישה צעירה ממנו בהרבה גרושה טרייה ללא ילדים שלא התאימה לאבי ולא למשפחה. הדבר הטוב בחיי היה לידתה של  בת  דודתי  מירה (האח של אבי). הדבר גרם לי לאושר רב והייתי מוקסמת מהיצור הקטן. הקשר היה הדוק עד שעזבנו את רומניה והיא בת 8 ואני בת 18. בילינו הרבה ביחד ויש לנו המון זיכרונות כולל חוויות עם סבתא רוזה שהייתה מבדרת אותנו עם סיפורים מעברה, שירים מאופרות, אופרטות וקנצונטות איטלקיות כולל קורות חיים של זמרים וזמרות, באותה תקופה לא היתה מדיה אחרת. עד היום אני בקשר עם בת דודתי בעצמה סבתא לחמישה נכדים. שנה לפני שעלינו ארצה נולדה אחותה – מורלה.

ילדותי עברה עליי בנעימים. הייתי הדור הראשון שגדל והתפתח אחרי המלחמה תחת משטר קומוניסטי. כילדים כולם קבלו תנאים שווים מין חלום "שוודי" שכזה. החיים של כולם במיוחד של המבוגרים לא חזרו להיות כמו קודם. אנחנו כילדים לא הבנו במה זה כרוך. לאחר שהמלך הודח ותפסו את השלטון פעילים ותיקים וחדשים מהמפלגה הקומוניסטית שהעבירו את השליטה ל"עם" בצורה בריונית, אכזרית והפחדה תוך דיכוי כל מי ששייך למשטר הקודם, מלוכה ובורגנות. הילדים לא ידעו את המצב האמיתי. בבית פחדו לדבר אפילו לפני הילדים ושמעו תחנות רדיו מאמריקה ולונדון בסתר.

למזלי כילדה היתה לי הזכות לכל הפריבילגיות כמו לימודים חינם בכל בתי הספר, חוגים  חינם, ציוד לבי"ס, בלויים וכו'. קבלנו מורים ומחנכים מהדור הישן שלמדו והתחנכו בפאריס, ברלין ווינה. את רוב ילדותי ביליתי מחוץ לבית במשחקים עם כל ילדי הרחוב בכל מזג אוויר, היה בזה המון קסם. בחופשות הקיץ היינו נוסעים מטעם המדינה לקייטנות ומחנות כיף בצפון בהרים הקרירים, במקומות מקסימים ורחוקים בטבע. הבילוי הביתי היה קריאה אין סופית של ספרים לילדים (מתורגמים של כל סופרי הקלאסיקה מחו"ל) ויותר מאוחר הרומנים המפורסמים.

החינוך בבתי הספר היה נוקשה. את בית הספר היסודי לא ממש אהבתי ודי השתעממתי אבל בתיכון כשגיליתי את הנטיות למגמה הומנית התחלתי ליהנות מהלימודים. גם הצד החברתי היה מהנה יותר. חצי שנה לפני סיום הלימודים (לפני בגרות) קיבלנו ויזה לעלות לארץ עם הרבה משפחות יהודיות אחרות. הייתי בשוק. בית הספר לא אפשר לנו לסיים את שנת הלימודים ולגשת לבגרות דבר שהשאיר לי צלקת עמוקה שליוותה אותי הרבה שנים, גיליתי את הממסד האמיתי שמולם הפכנו לאזרחים מסוג ב'. לא האשמתי אותם כי מבחינתם היינו בוגדים כי רצינו לעזוב את רומניה, מקום בו נולדנו וגדלנו.

אמי בשייט בים השחור בנעוריה

בשנת 1964 בהיותי בת 18, עלינו לישראל יחד עם משפחת אבי. 8 נפשות: סבתא רוזה, אבי עם אשתו החדשה, האח הצעיר של אבא עם אשתו ושתי בנותיו בת-8 ובת שנה וחצי. סבא מוזס לא זכה לעלות לארץ, הוא נפטר כשהייתי בת 14. הגענו בטיסה לנפולי שבאיטליה. שם היה המפגש הראשון שלנו עם העולם המערבי "עולם החופשי". היה די מאכזב כי גרנו בעיר התחתית ונראתה סתמית ומוזנחת וכנראה שהציפיות היו גדולות מידי. את קסמי העיר גיליתי מאוחר יותר באחד הטיולים שלי עם בעלי לאחר שנים. בנפולי שהיינו שבועיים לפני הגעתנו לארץ.

הגענו לשדה תעופה לוד (לימים בן-גוריון) שהיה מאד קטן. כולנו היינו נרגשים ועייפים. הדבר הראשון שריגש אותי היה ריח מלוח של הים, ריח עצי תפוזים (ברומניה היו קונים תפוז אחד כשהייתי חולה) והאוויר החמים של החמסין האביבי. מה שאכזב היה יחס של זלזול ועליונות של הפקידים שקיבלו אותנו. הדבר הטוב היחידי שקרה שלא הסכמנו לנסוע לדימונה מקום שתוכנן עבורנו. דודתי שהייתה רקדנית באופרה של בוקרשט ובוגרת האקדמיה למוזיקה ואמנות ("אקדמאית") התנגדה בתוקף בטענה שלא תוכל למצוא עבודה מתאימה לכישוריה. נשארנו בשדה התעופה וסירבנו להתפנות. בבוקר למחרת הגיע צוות פקידים חדש שהציעו לנו פשרה לקבל דירה בנווה שרת פרבר של ת"א סמוך לצהלה. בשכונה היו בלוקים של עמידר מיועדים לעולים שפונו ממעברות. אנו הסכמנו למרות שהדירה היתה קטנה וצפופה (2 חדרים) עבור 6 נפשות.

אבי ואשתו ביקשו לנסוע לחיפה לגור ליד אחותה ועברו לגור שם. סבתי ואני חלקנו את חדר השינה והדודים והילדים קבלו את הסלון ופינת האוכל. מיד לאחר בואי יצרתי קשר עם דודתי מצד אמי שהייתה כבר נשואה. הפגישה היתה מאד נרגשת והאושר היה רב. לאחר שסיפרתי להם על התנאים הקשים שלי, דודתי הציעה לי לבוא להתגורר איתם. הכוונה היתה טובה אבל המציאות היתה שונה כי הם עצמם גרו בצפיפות רבה. הכי מאושרת היתה סבתא שלגביה הייתי נחמה אמיתית. נדדתי רבות בין הבתים של שתי הסבתות מנסה לפלס את תחילת דרכי בארץ חדשה וזרה ללא שפה ושום ידע על החיים בארץ.

ביוני 1964 חזרתי סופית לבית סבתא רוזה עם כל האי נוחות. למזלי סבתי מצאה לי עבודה במשרד של עורכי דין בת"א דרך הקשרים שיצרה עם נשות צהלה בצרכנייה המקומית שהעדיפה על המכולת השכונתית. כהרגלה שמרה על רמת חיים מכובדת למרות גילה המתקדם והמשיכה להיות אישה נמרצת ואופטימית דבר שעזר לה להתחבב על הסביבה. באותו חודש יוני הוזמנתי לרעיון והתקבלתי לעבודה למרות אי ידיעת השפה. הכתב יד שלי היה מאד יפה באנגלית והשתלבתי מיד. התפקיד היה כרוך בעבודה פיזית לא קלה כי כלל שליחויות ועבודת ארכיון שלא הייתי רגילה אליה, גם מזג האוויר החם לא הקל עלי כי בתקופה ההיא לא היו מזגנים. גם מזג האוויר החורפי היה קשה, לא היה חימום אלא רק בתנורי נפט כדרך החימום המקובלת בארץ. בין התפקידים שלי הייתי צריכה לדאוג לקניית הנפט מעגלת הנפט למלא ולהדליק את התנורים.

בשכונה בה גרתי התארגנה קבוצה של צעירים בגילי ממוצא רומני ומרוקאי שהיו נפגשים כל יום שישי ומבלים, רוקדים עם פטפון עם תקליטים של שנות ה-60 באווירה רומנטית. הצטרפתי לשכנה שהזמינה אותי לאחת המסיבות בה כל הקבוצה התאספה לאחר החג (ערב ראש השנה). באתי במצב רוח ירוד כי לא הכרתי אף אחד בקבוצה ולא פיתחתי שום ציפיות. כולם נראו צעירים וילדותיים מידי לטעמי ומצאתי פינה להשקיף על כולם. בינתיים הזמינו אותי לרקוד וגם מצב הרוח השתפר אבל לפני שהחלטתי לעזוב נכנס בחור גבוה שנראה יותר מבוגר מאחרים עם חיוך ממזרי. הכניסה שלו גרמה להתרגשות אצל הבנות שהתחילו לקרקר סביבו וחשבתי שאין לי כל סיכוי. נשארתי והמשכתי לרקוד והתפללתי שיזמין אותי, זה קרה! התחיל קשר חברי ומידי שנמשך עד היום.

נחום הגיע מרומניה מהעיר גאלאץ בשנת 1961 ולמד בקיבוץ וכעבור שלוש שנים חזר להתגורר בבית הוריו בשכנות למשפחתי. באותו זמן שלט באופן מוחלט בשפה ומאד עזר לי ללמוד עברית. הפכתי להיות בת בית אצל ההורים שלו ואת זמני הפנוי ביליתי אצלם שם התקבלתי בהרבה אהבה וחום. בינתיים המשכתי לעבוד והשתתפתי בכל מיני קורסים כמו שרטוט בנין, הנה"ח כדי לרכוש מקצוע כדי להתקדם וגם למדתי באולפן ערב בת"א. בינתיים נחום התגייס לצה"ל וגם השלים בגרויות וקורס ערב למחשבים. בסופי שבוע היינו נפגשים ומבלים.

יום החתונה

בספטמבר 1966 בהיותו בצבא סדיר החלטנו להתחתן ולבנות את עתידנו. ההורים של בעלי עזרו במעט שהיה להם ואפשרו לנו לגור אצלם במשך כשנה וחצי. לאחר מכן עברנו לגור בשכ"ד נמוך בבית קטן עם גינה ליד הבימה בת"א. טיפחנו את הדירה באהבה וחריצות. בשנת 1967 התנסינו עם המלחמה הראשונה שלנו בארץ, כאשר נחום היה עדין בסדיר. המלחמה היתה קצרה וחזרנו לשגרה ואני קיבלתי קידום במשרד כמנה"ח.

בשנת 1968 נחום השתחרר לאחר 6 חודשי קבע בצבא והתחיל לחפש עבודה כמתכנת מחשבים, הוא התקבל מיד לעבודה והצליח מאד והתקדם מהר גם בתפקיד וגם בשכר בהחליפו מספר מקומות עבודה. ב-1970 נולד בננו הבכור מידד שגרם לנו לאושר רב. ההורים של נחום היו מאושרים שהצלחנו והפכו לסבא וסבתא גם סבתי שמחה שזכתה לנין. בשנת 1973 רכשנו דירה בפרויקט זוגות צעירים בהדר יוסף (ת"א). הורי בעלי שהיו מבוגרים וחולים לא יכלו ליהנות מההישגים שלנו ובמשך שלוש שנים נפטרו שניהם. גם סבתי רוזה שהגיעה לשיבה טובה נפטרה גם, לעומת סבתא חנה שנפטרה מספר חודשים אחרי החתונה שלנו. בשנת 1977 נולדה בתנו מאיה. קיימנו חיי משפחה מאושרים.

בשנת 1983 החלפנו את דירתנו לדירה מרווחת יותר ברעננה בסביבה שהתאימה לגידול ילדים ולנו מבחינה חברתית. הילדים גדלו והתחתנו ונולדו לנו 5 נכדים מקסימים.

בילדותנו עם אמא

       עם כל הנכדים

  

באוקטובר 2017 נסעתי עם בתי לרומניה לפי יוזמתה ובקשתה במלאות לה 40 וברצון להתחקות אחר השורשים שלה בעיר מולדתי –בוקרשט. זה היה ביקורי השלישי ברומניה מאז 1964 שעזבתי. העיר בוקרשט עברה הרבה שינויים. פעם ראשונה ביקרנו ב-1992 כשלוש שנים מהמהפכה ונפילתו של הרודן צ'אווצ'סקו. הביקור היה טראומטי ולא הכרתי את העיר כמו שעזבתי, המצב היה בכי רע מכל הבחינות. כעבור 20 שנה ביקרנו בשנית לאחר ששמענו שהמצב השתנה לטובה והתיירות פורחת. נהנינו מאד. הביקור האחרון עם בתי היווה סגירת מעגל והשלמה עם אובדן הילדות והנעורים שנותקו בברוטליות ללא אפשרות להחליט על גורלי. הטיול היה חוויה מעצימה, התהלכתי ברחובות העיר כאילו מעולם לא עזבתי והובלתי אותנו לכל המקומות בהם עברה עלי ילדותי. החוויה הכי מטלטלת  הייתה בביקור שלי יחד עם בתי בבית העלמין היהודי בבוקרשט כאשר עמדנו ליד קבר אמי והסבים שלי שקבורים שם. לביקור זה היה עבורי משמעות רבה ומיוחדת .

 טיול שורשים בוקרשט 2017       

 אמי ליד קבר סבתי בבית העלמין היהודי בבוקרשט

הזוית האישית

מאיה כהן: הייתה לי הזכות בתור מורה מובילה בתכנית הקשר הרב דורי, לתעד את סיפורה של אמי. התרגשות רבה עטפה את תהליך ההקשבה והתיעוד דרך המסע המשותף לרומניה והמילים שנכתבו הן בעלות ערך משפחתי, רגשי ואישי יקר מפז.