מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי תרצה זעירי ונולדתי בהולנד בעיר אמסטרדם בשנת 1930

עד כיתה ד' חיי היו רגילים, בכיתה ד' פרצה מלחמת העולם השנייה. בגיל 13 נעצרתי על ידי הגרמנים ונשלחתי למחנה העצורים בהולנד שנקרא "וסטרבורג" עם אימי ואחי ומשם נשלחנו למחנה "ברגנבלסן". כתוצאה מטיפול לא נכון, שנעשה על ידי הקאפו של המחנה שהזריקה לי זריקה מזוהמת וכתוצאה מכך הדרדר מצבי. מידי בוקר היו צריכים לצאת למפקד בכל מזג אוויר שהוא לא הייתי מסוגלת לרדת מהקומה העליונה של המיטה. לפי בקשת אימי מפקד המחנה הגרמני בא לראות אותי וכשהגיע הוא נדהם ואמר:" אלוהים את נראת כמו ביתי". והוא הוסיף ואמר:" לא ראיתי את ביתי כמעט שנה", מאז הוא גילה אלי יחס מיוחד וטוב.

הוא אישר לאמי שאני לא צריכה לרדת מהמיטה ולצאת החוצה למפקד היומי ומאז מידי פעם כשהוא כשהגיע למחנה היה מצרף למיטה ספסל ועולה עליו מכניס את ידיו לכיס מעילו הצבאי ומסתכל לכל הכיוונים כדי לראות שאף אחד לא רואה אותו. מוציא את ידו לוקח את ידי ושם בתוכה הפתעה קטנה כמו סוכריה לחם שוקולד ועוד. ויש עוד ניסים אחרים שעשה למעני.

אחרי שנה ששהינו במחנה, חולצנו ברכבת שהנסיעה בה הייתה קשה מאוד והגיעה עד לדנמרק. שם העלו אותנו על אונייה של הצלב האדום לכיוון איסטנבול. שהינו עליה כחודש ימים ובאיסטנבול שהינו ארבעה חודשים. מאיסטבול הגענו לישראל בעזרת רכבת, הרכבת עברה דרך טורקיה סוריה לבנון לבסוף הגענו לראש הנקרא באוגוסט של 1945.

הזוית האישית

תרצה זעירי: "אני חושבת שהתוכנית היתה רצינית, יפה וקירבה את הילדים לעבר של הסבים והסבתות והילדים האזינו לעבר". דן שרון: "היתה תוכנית כיפית, מלמדת, משמעותית, מרגשת שגרמה לקשר בין סבתא שלי אלי להפוך לעמוק יותר."