מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של סבא משה רוטמן

סבא משה נולד ב-1946 בשניים במאי באיטליה. סבא נולד במחנה עקורים ליד העיר רג'יו אמיליה שבעמק הפו. סבתא רבתא חיה וסבא רבא יצחק שניהם ניצולי שואה מהעיר קשנוב שבפולין.

הם שרדו אחרי תקופה איומה במהלך המלחמה ואחרי מצעד המוות לאורך קילומטרים רבים, שאנשים מעטים הצליחו לשרוד. הם שוחררו בסוף המלחמה. (לפני שנה ביום השואה התאספה כל המשפחה וסבתא חיה סיפרה את כל מה שקרה בתקופת השואה).

חיה ויצחק נפגשו אחרי השחרור והתחילו במסעם לעלייה לארץ ישראל. הם עברו ברגל ארצות, חצו את האלפים והגיעו לאיטליה. סבא נולד במחנה עקורים בו כולם היו ניצולי שואה שהתקימו משפחות חדשות והתחילו חיים חדשים. כולם חיכו לאניות שיעבירו אותם לארץ ישראל. בדצמבר 1947 עברו לנמל לספציה שבאיטליה ועלו בלילה לאניית מעפילים רעועה שנקראה "לא תפחידונו".

על האונייה הקטנה עלו 853 מעפילים, ילדים נשים וגברים. המסע לארץ ישראל נמשך 13 יום וביום השישי התחוללה בים סערה עזה. מטוס בריטי גילה את האנייה בלב ים ב-22 בדצמבר ואחרי זמן קצר התקרבו לאנייה ארבע משחתות בריטיות. כשהגיעו לחיפה העבירו הבריטים את כל המעפילים לקפריסין. סבא והוריו היו במחנה בקפריסין מספר חודשים ולקראת הכרזת המדינה עלו לארץ.

להפלגה של האנייה "לא תפחידונו" הצטרף צוות הפקה שעסק בצילומי הסרט הנקרא "הבלתי חוקיים". הסופר האמריקאי מאיר לוין והצלם צילמו לאורך כל ההפלגה את הנעשה על האנייה.

זיכרונות ילדות 

נולדתי בכפר אתא. כל החברים שלי בילדותי היו מכפר אתא. הם גרו מאזור המרכז עד השיכונים החדשים. השיכונים החדשים ניבנו עבור מפוני המעברות. בשנות ה 50 עם העלייה הגדולה למדינת ישראל נבנו מעברות – מבנים מפח ומבד. את המבנים הזמניים התחילו לפנות והתושבים עברו למבני קבע לקראת סוף שנות ה50 ותחילת ה60. החברים היו מכל המגזרים, חילונים, דתיים ואפילו חרדים. כולם שיחקו יחד.

רוב המשחקים היו בחוץ. משחקי תופסת, מחבואים, משחקי כדור, מקלות ואבנים. קלאס וחמור ארוך. חוץ מזה שיחקו בבית משחקי קופסא, קלפים, בובות. להזכירכם בתקופה הזאת לא היה טלפון, לא טלוויזיה ולא משחקים חשמליים.

למדתי בבית הספר גורדון וסיימתי מחזור ט"ז. בית הספר גורדון היה ממוקם היכן שנמצאת היום חטיבה א' רוגוזין.

תיכון למדתי בבית ספר דביר (במקום שנמצא היום בית הספר גורדון). סיימתי בית ספר תיכון ב 1967. למדנו את כל מקצועות הליבה והרחיבו ציור, מוזיקה, עבודת יד, עבודות בעץ. לא הייתה תלבושת אחידה וכל אחד התלבש בהתאם ליכולתו. היה דגש חזק על טיולים בסביבה ובכל הארץ.

הייתה משמעת חזקה ותמיד היו ילדים שהפריעו. העונשים היו, לדוגמה, להעתיק פרקים בתנ"ך או לכתוב 100 פעמים "לא אפריע בשיעור". לעתים רחוקות מאוד הרחיקו ילד מבית הספר. לקראת כל חג הכינה הכיתה מסיבה – לחנוכה, לפורים, סדר פסח, וביום העצמאות מסיבה למדינת ישראל.

בטו בשבט יצאנו לנטיעות בכפר אתא ועד היום אני מזהה את העצים שנטענו. המורה לכיתות א-ב הייתה המורה איטה, שלימדה אותנו את עיקרי השפה והחשבון. המורה לובה לימדה בכיתות ה-ח. בתיכון המורים שאני זוכרת בעיקר הם סלע המורה לערבית, נחום המורה לתנ"ך, המורה עקביהו לספרות, המורה דינור לאנגלית ועוד. אהבתי במיוחד תנ"ך, היסטוריה, גאוגרפיה והתעמלות.

לא היה חדר אוכל בבית הספר, אכלנו אוכל פשוט ומזין. היו ממתקים שנתנו במשורה. הייתי בתנועת נוער שנים רבות כחניכה ומדריכה נוער עובד ולומד.

 זיכרונות משנות העשרים

המוזיקה ששמענו והערצנו בשנות העשרה היו אלביס פרסלי, קליף ריצ'רד, החיפושיות, הרבה שירים איטלקיים מפסטיבל סן רמו. הזמרים הישראלים – להקות צבאיות כמו: להקת הנח"ל, להקת חיל הים. הייתה להקת התרנגולים, שלישית גשר הירקון, אילן ואילנית, אריק איינשטיין ועוד. הייתי בתנועת נוער עד כיתה י"ב ורקדנו ריקודי עם, ריקודי זוגות ושורות בהתלהבות רבה. אחרי התנועה נחשפתי לריקודים סלונים כמו טוויסט, צ'ה צ'ה צ'ה, רקדנו סלאו, טנגו, רומבה, רוק…

בתקופה הזאת שמענו הרבה שירים ברדיו והקשבנו לתקליטים שהתנגנו על פטיפון. יצאנו לבלות במועדונים, שם רקדנו שעות רבות. החברים ערכו מסיבות בבתים פרטיים כשההורים יצאו ולא היו נוכחים בבית. יצאנו וראינו הרבה סרטים בבתי קולנוע ולעתים רחוקות יצאנו לראות הצגה. בשנות העשרה היו לי מלא חברים וחברות והיינו מבלים הרבה שעות ביחד.

לא בכל בית היה טלפון והקשר בין החברים היה בעזרת אופניים. בקיץ בילינו שעות רבות על שפת הים ובמוצאי שבת תמיד הלכנו לאכול  פלאפל.

אהבה ומשפחה

כשהיינו צעירים לא היו לנו טלוויזיה, לא טלפון ולבטח לא טלפון סלולרי. הקשר בין האנשים, בין בני הנוער, היה קשר קרוב במפגשים משפחתיים, במסיבות, בבתי הספר, בתנועות הנוער ששם בילינו שעות רבות במשך השבוע. בכל המסגרות הנ"ל נוצרו קשרים בין בנים ובנות. בדרך כלל היו יוצאים ביחד לסרט בקולנוע או יוצאים לטייל בטבע או לשפת הים.

אצלנו הייתה פתיחות וקרבה בין ההורים לבינינו, אבל דרשו משמעת וכבוד להורים בבית. ההורים ידעו הכול על הנעשה בבית הספר ודרשו מאיתנו כבוד ומשמעת למורים ולמנהל. ההורים ביקשו מאתנו שנעשה הכל הטוב ביותר שאנחנו יכולים. כמשפחה אכלנו ארוחות יחד. מאחר ולא היה לנו רכב יצאנו לטיולים ארוכים, לפעמים נסענו לעיר הגדולה והסתובבנו יחד.

את משה בן זוגי הכרתי במסיבה עם חברים משותפים. הייתי בת 20. אחרי כשנה התחתנו בחתונה שמחה עם הרבה חברים ומשפחה. נולדו לנו שלושה ילדים: הלה, נועם ואמיר.

הלה (אמא של עדי, מור, שני) עובדת בחברת קרסו, גרה בקריית אתא.

נועם (אבא של איתמר, נגה, נטע) מהנדס. גר בקריית ביאליק.

אמיר (אבא של ירדן ואורי) הוא מהנדס מכונות בחברת מגט. גר בקיבוץ גשר הזיו.

יש לנו משפחה לתפארת. משפחה מגובשת הנפגשת בשמחה כל ערב שבת אצל סבא וסבתא.

עליה תקומה והתיישבות

סבא רבא, דוד מאיר, עלה בשנת 1922 לארץ ישראל מגרמניה. באותו זמן שלטו בארץ האנגלים. הוא היה חלוץ. תחילה היה עם קבוצה שהקימה את קיבוץ בית זרע. אחר כך עבד בבית חרושת נשר למלט. בשנות ה-30 של המאה הקודמת הוא קנה חלקת אדמה בכפר עטה (שאחר כך שונה לכפר אתא) והקים משתלה לתפארת, משתלת דוד שקיימת עד היום.

סבא מאיר אהב עבודת אדמה כל חייו. סבתא רבתא גילה הגיעה  לארץ ישראל בשנת 1936 מהולנד. הם התחתנו בשנת 1945. תחילה גרו הוריי בצריף עץ כשהשירותים נמצאים בחוץ. בשנת 1948 בנו הוריי בית אבן בכפר אתא. אני נולדתי בישראל כשהורי כבר ידעו את השפה העברית. החברים שלי היו קיבוץ גלויות מכל העולם, ממזרח ומערב אירופה, מצפון אפריקה ומהמזרח התיכון. לכולם היה מעט והסתפקו במה שיש.

נולדתי שנה אחרי הכרזת המדינה בשנת 1949. כל המשפחה שלנו מאוגדת בעמותה שנקראת "ברית שלום". מרכז העמותה בעיר בורנה שבהולנד. העמותה נוסדה לפני כ-160 שנה על ידי סולומון יעקוב ספנירד ורעייתו שרה. משפחת ספנירד הקימה את העמותה בחתונת הזהב שלהם. היו להם עשרה ילדים. מטרת העמותה היא לשמור על קשר בין המשפחות ולעזרה הדדית.

כל אחד במשפחה שניקלע לצרה או בעיה יכול לפנות למרכז העמותה ועניינו נידון ברצינות ובחיוב. במשך השנים נכתב תקנון לעמותה. מאז תחילת הרישום נרשמו אלפי אנשים. כל ילד שנולד מיידעים את המרכז וכן גם מי שניפטר. כל זוג שמתחתן מקבל שי מהמרכז.

סבתא רבתא שלי גילה דוד לבית אליאס היא דור חמישי, סבתא שלי איתנה היא דור שישי. אמא שלי הלה היא דור שביעי, אני ואחיותיי הן דור שמיני למייסדת העמותה. היום הרישום נעשה באתר שנקרא ברית שלום, בעבר הוציאו ספרים מעודכנים ובהם היה אפשר למצוא את כל בני המשפחה המפוזרים בכל העולם.

הזוית האישית

שני: היה לי כייף להיפגש עם סבתא ולהכיר את החיים שלה בתור ילדה.