מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית נולדתי בעיראק בעיר בגדד, בשנת  1937.

אבי היה מאוד עשיר, היה לו בנק וערבים היו באים לבקש הלוואת כסף. באותה תקופה הערבים התנהגו בסדר ולכן אבי הלווה להם כסף.

בתקופה זו בעיראק שהייתה תחת מנדט בריטי מ-1920, מעמדם המשפטי של היהודים היה זהה למעמד המוסלמים, ובמפקד של 1920 בעיראק היו 87,488 יהודים. ניתנו ליהודים 5 מושבים בפרלמנט, זכות לנהל מערכות חינוך ודת עצמאיות וכן להתקבל למוסדות-חינוך ממלכתיים ולמשרות ממלכתיות. כמו כן, בתקופה זו היה יהודי בשם ששון יחזקאל שכיהן בשנים 1920-1923 כשר האוצר של עיראק, אשר תרומתו לפיתוח כלכלת עיראק ניכרה למשך שנים רבות. מעמד זה נשמר גם כאשר קיבלה עיראק עצמאות ב-1932 תחת שלטון פייסל הראשון. עם מותו של פייסל,  השתנה המשטר של עיראק. וגאזי מלך עיראק החליפו ב-1933, החלה אפליה ומעמדם הורע, ורבים מהם נושלו ופוטרו ממקומות עבודותיהם. בנוסף, החלה הפצת תעמולה אנטישמית ואנטי-ציונית מצד הנאצים והמופתי של ירושלים, עד שבאה לידי ביטוי אף בפרעות פיזיות. הערבים התחילו להתנפל על היהודים (רשיד עלי שם המנהיג שהוביל את הערבים נגד היהודים). הערבים התעללו ביהודים, גנבו להם את תכולת הבתים. היהודים התחילו לברוח מחוץ לעיראק(ברחו לאירן ודרך אירן לארץ ישראל).

השכנים שהיו לנו קינאו ביהודים "מה ליהודים יש כזה בית וכזה עושר?". לא היה ברירה וברחנו מהבית המפואר.

ממעט הזהב שנשאר לנו החבאנו  מעט בנעלים וכך לקחנו מעט כסף על מנת להתקיים בארץ הבאה.

בארץ היה מאוד קשה כי לא היה לנו הרבה כסף כדי להתקיים וגרנו במעברה (באוהל) שנמצאה בכפר אונו, לאחר תקופה אבי התחיל לעבוד בעיריית בני ברק.

אותי ואת אחותי שלחו  לקיבוץ ולמדנו עברית לאחר תקופה קשה עברנו לגור בבית בשיכון ה' , ולאט לאט חזרנו לחיים נורמליים.