מאגר סיפורי מורשת

שמי אידה שני לבית פינקלשטיין. נולדתי באירן בשנת 1942 בתאריך 20 לספטמבר, להורי מזל-מזוליק ופנחס פטיה פינקלשטיין.

להורי סיפור מענין מאד. הם ברחו מהשלטון הבולשיביקי, ברוסיה. למשפחת אבי היה בית-חרושת למלוי מי סודה, כשעלו הסובייטים לשלטון, הם העלימו את המפעל לטובת הרעיון הקומוניסטי, אך לא הרפו מהמשפחה ודרשו כספים שלא היו ברשותם, המצב התחיל להיות קשה ומפחיד.

תחילה הם אסרו את אהרון , אחד האחים של אבי שלא חזר לביתו. חיפשו גם לאסור את אבי. הוא החליט לברוח, נפרד מהמשפחה ועלה לרכבת לעיר אחרת כדי לחצות את הגבול לאירן מפני שזה הגבול הקרוב ביותר. הוא שילם למורה דרך כדי להעביר אותו את הגבול. ברכבת אמי ראתה אדם שמניח תפילין ושאלה :"אתה יהודי"?  הוא הנהן בראשו והיא רצה לספר לאימה על נוכחות היהודי.

סבתא מרים ובתה מזוליק, גם הן ברחו באותה רכבת מפני הבולשיביקים. סבתא מרים הייתה מורה במקצועה, אלמנה עם בת יחידה. גם אצלה חפשו כספים ותכשיטים וכשלא קבלו מספיק איימו עליה במאסר ממושך. כך שגם היא החליטה לברוח. כאמור הם נפגשו וירדו יחד למורה דרך שיוביל אותם מעבר לגבול. המורה דרך סיפר שאחד מהבורחים נמסר לידי השוטרים כך שהם יוכלו לברוח ללא תקלות. סבתי  מרים שאלה: "האם זה היהודי"? "כן" השיב לה מורה הדרך, היא בקשה: "הצל את האיש אני אשלם ואחזור לעירי". מורה הדרך הסביר: שרק עם כסף ושוחד אפשר להציל את האיש. סבתי נתנה לו את הכסף שהחביאה לעת צרה, כדי להציל את היהודי שבקושי היא הכירה קודם לכן, ואכן כעבור מספר שעות הוא שוחרר. סבתי ניגשה אליו ושאלה אם יש לו כסף? הוא שאל: "מה את רוצה ממני?! כעת שוחררתי מבית הסוהר, "מורה הדרך, נתן לו מכה רצינית, והסביר לו "שבזכות אישה זאת ניצלת".  אבי אמר למרים סבתי: "את לא חוזרת כי הם יהרגו אותך ואת בתך , תמשכי איתנו את תהי אמי ובתך אחותי, אני אשמור עליכן עד שנגיע למחוז חפצינו כי אני מבין שאת הצלת את חיי". כך היה, הם עברו תלאות רבות. שלושה חודשים בדרך עם קשיים רבים של חוסר במזון, מקומות שהות ברפתות ובדירים. עד שהגיעו לטהרן עיר הבירה באירן. שם אבי נקלט מיד בעבודה כי היה איש עם ידע.

בטהרן הם שכרו דירה אך סבתי רצתה לעלות לישראל. הדבר לא עלה בידה, כי  עדין לא קמה מדינת ישראל.  אבי שלא הייתה אזרחות בידו,  בכל זאת עבד עם ממשלת אירן. היה לו מכרה פחם וכן 40  פועלים.

פנחס פינקלשטיין היה יהודי יחיד בין 40 פרסים מוסלמים, הם העריכו אותו מאוד כיוון שדאג לכורים העובדים אצלו  מכל הבחינות כלכלית ורפואית.  אפילו סחב עבורם אבטיחים על חמורים במעלה ההר כדי להתנקות מפיח המכרות. הפועלים כינו אותו "מלאך" הייתה מערכת יחסים מאוד חיובית וכך כל המשפחה נשארה באירן 17 שנים ללא אזרחות. 

הורי החליטו להתחתן. נולדו להם 3 ילדים וקמה מדינת ישראל.

בשנת 1950 סבתי מרים והורי עם שלושה ילדים אידה, יונה, ומשה. הגענו לארץ ישראל במטוס.

כאן המקום לספר שאבי למרות מצבו הכלכלי הטוב, לא יכול היה כל תקופת שהותו באירן, לקנות דירה, כיוון שלא הייתה לו אזרחות "היהודי הנודד" לא יכול היה להתיישב קבע במקום אחד. עם הגענו לארץ נלקחנו למעברת "שער העלייה".

חיינו שם באוהלים עם כל "הגלויות "האפשריות. אבי השאיר אותנו במעברה ונסע לתל אביב כדי לנסות לקנות אדמה או בית כיוון שהגיע עם כסף. לאחר התלבטויות רבות הוא קנה אדמה וחשב לבנות עליה. אבל הייתה בירוקרטיה רצינית. קרובים הפנו אותו לבית ערבי שהיה נטוש (היום נמצא במקום הזה בית הספר "אורט " לאווירונאוטיקה). אנו בינתיים הועברנו לצריפים מפחונים. לאחר התייעצויות משפחתיות החליטה המשפחה לעבור לבית הערבי ששופץ. הגיעו לשם משפחות נוספות וכך לאחר התאקלמות סבתי מרים חלתה במחלה ממארת, נשלחה לביה"ח "טלביטלינסקי". כיום הוא נקרא בי"ח "שיבא" לאחר ניתוח והחלמה קצרה חזר הסרטן והיא נפטרה בגיל 57.

אבל גדול ירד על המשפחה מפני שהיינו מאוד קשורים לסבתנו כי לא היו לנו סבים וסבתות שנשארו בחיים וגם מפני שהיא גרה אתנו וטיפלה בנו. משאלתה של סבתי הייתה  "להיקבר בירושלים". אכן היא קבורה "בגבעת שאול" בירושלים. עד היום אנו הנכדים פוקדים את קברה. ביום קבורתה (ג' באלול). אנו 5 נכדים שלה משתדלים מאוד להיות נוכחים בבית העלמין. זה הווי בשבילנו אנו עורכים תפילה ו"פיקניק" וכולנו משתדלים להיות ולזכור את סבתנו המיוחדת במינה.

בית הספר היסודי שלי הוא "רמז" בקריית שלום, בתל אביב. למדתי בו עם מורים מיוחדים: מנהלת בית הספר הייתה יפה יופה, מנהלת נדירה עם אהבת ארץ ישראל שלימדה אותנו שירי מולדת. המורה לתנ"ך היה סעדיה דמארי, המורה למוסיקה מישה אפלבוים, ששר ברדיו את השיר "העגלון".

אני זוכרת, את המחנכת שושנה כץ שהיו לה דעות קומוניסטיות ומשרד החינוך נאלץ להעזיב אותה ואנו התלמידים אהבנו אותה מאוד והחלטנו לשבות ולמנוע את עזיבתה, אך דבר לא עזר לנו והיא נאלצה לעזוב את בית הספר.

הייתה לי ילדות נעימה. הראיה לכך תמונות מהכיתה שלמדתי בה. היום קריית שלום שונה לחלוטין התחלפו התושבים. לפני שנים חזרתי לבית ספרי "רמז", בית הספר נראה לי קטן לעומת בית הספר שזכרתי בילדותי.

לסיום אני רוצה לציין שזכורה לי ילדות שמחה בקריית שלום על אף הקשיים האוביקטביים. היו תנועות נוער, עם הווי שזכורים וחרוטים הייטב. היום אני נשואה ליהודה אישי ולנו 4 ילדים ו12 נכדים.

עבדתי בהוראה ובחינוך 30 שנים ובהדרכת מורים, במשרד החינוך, עם תואר של m.a בפילוסופיה. לאחר פרישתי מההוראה התנדבתי לעמותת "ידיד-לחינוך" כרכזת יישובית 7 שנים. ארבעת ילדיי אקדמיים נשואים והכי חשוב כולם בארץ.

 קישור לסרטון

 מורה מובילת תכנית , מרסל לוי

 תשע"ו