מאגר סיפורי מורשת

שמי גאולה וברצוני לספר לכם על תקופה שלפני קום המדינה.

משפחתו של סבי, אהרון יופה, מקורה בחברון. ניתן לקרוא על היישוב יהודי בחברון, בהרחבה.

כאשר סבי היה עלם צעיר הוא עזב את חברון והצטרף לחלוצים אשר הקימו את המושבה גדרה. בגדרה, הוא הכיר את סבתי, חיה שרה הם נישאו ובנו שם את ביתם.

באותה תקופה הברון רוטשילד קנה אדמות וביקש ליישב בארץ ישראל יהודים, כמו כן הברון רצה להקים שכונה של יהודים בעיר עזה.

לעיר עזה הגיעו כעשרים משפחות, ביניהם משפחה של שוחט, רב ובני ביתו, מורה ובני ביתו וגם משפחה אשר ראש המשפחה קיבל ליעל את תחנת הקמח המקומית. הייתה גם משפחה של רוקח אשר שימש כרופא. סבא אהרון יופה ואשתו חיה שרה קיבלו לנהל את בית המלון בעזה.

באותם הימים החיים בין הערבים לקהילת היהודים הקטנה התנהלו על מי מנוחות. שרר כבוד בין היהודים לערבים. התנהלו חיי מסחר וחברות במשך שנים.

 

בשנת תרפ"ט, עם פרוץ הפרעות במדינה (חברון), משפחות היהודים בעזה התכנסו בבית המלון של אהרון יופה אשר היה מוגן ע"י שומרים ערבים.

 

התחילו הפרעות בעזה. ערבים רבים התקבצו בדרך ומסביב למלון בצעקות, בקללות ובצעקות "איטבח אל יהוד". הם היו המונים, אהרון יופה הביא גרזנים מהמרתף ולאחד האנשים היה אקדח ישן. סבתי, גברת יופה הגישה קפה ועוגות לשומרים ששמרו על בית המלון, היא ביקשה מהשומרים שירו באוויר כדי למנוע מהערבים להיכנס למלון. השומרים הערבים שתו את הקפה, אכלו מהעוגיות ולא ירו. הם פחדו כמו חתולים, סבתי דחפה את אצבעה להדק אחד הרובים וירתה פעם אחת באוויר, כאשר היא חזרה למלון, היא אמרה אנחנו נגן על עצמנו עד האיש האחרון "תמות נפשנו עם פלישתים".

 

כאשר האספסוף הערבי התקרב עד כניסת המלון, ירו השומרים שתי יריות אבל זה היה כבר מאוחר מדי, כמה ערבים נכנסו למלון, הרוקח שכבר היה מוכן והכין מבעוד מועד מי אש (חומצה). הערבי הראשון הענק אשר היה עם פגיון קיבל את השפריץ של מי האש בפניו ומיד פרץ בצרחות וביללות וברח מבית המלון ואחריו כל הערבים האחרים. באותו הזמן ערבי אחד עוד הספיק לירות ירייה אחת לקומה השנייה של המלון בו שהו באותה עת הנשים והילדים. גם היהודי בעל האקדח ירה ירייה אחת וכולם ברחו.

 

סוף סוף הגיעו השוטרים הבריטים, התחילו לחקור ושאלו מי ירה. סבתא אשר הספיקה להחביא את האקדח אמרה "לנו הרי אין נשק, אז זה ברור הערבים הם שירו".

 

השוטרים הבריטים שהגיעו למלון התחילו לירות באוויר וכשהשטח התפנה קצת העבירו את היהודים מהמלון לבניין המשטרה בשלושה אוטומובילים. בדרך, נזרקו עליהם אבנים. כאשר הגיעו לתחנת המשטרה הגיע גם ראש עיריית עזה חאג' אל שאווה עם שלושת בניו, גם הם לא הצליחו לפזר את המתפרעים. במשטרה הוחלט להביא משאית וביחד עם האוטומובילים של המשטרה ובליווי שוטרים בריטים מזוינים, יעבירו את כל היהודים מתחנת המשטרה לתחנת הרכבת בעזה.

 

גם כאשר הם נסעו לתחנת הרכבת המשיכו ההמונים לזרוק אבנים על היהודים ורושדי, הבן של חאג' אל שאווה (ראש עיריית עזה) קיבל אבן במצח וירד לו דם. בתחנת הרכבת הכניסו את כולם לקרון ואמרו להם לשכב על הרצפה כי החוליגנים הגיעו אחריהם וסקלו באבנים את קרון הרכבת. השוטרים הבריטים ירדו מהקרון והרכבת התחילה לזוז לצפון.

 

לאחר מספר שעות הגיע הרכבת בשעה טובה לתל אביב, באותו הרגע התחילו צירים לסבתי גברת יופה והיא נלקחה מיד לבית היולדות ושם נולד מנחם יופה, דודי הצעיר שהוא היום בן שמונים וחמש שנים. בני המשפחה חזרו לביתם הראשון בגדרה.

 

עם קום המדינה עברה משפחת יופה להתגורר בזכרון יעקב.

 

ילדי המשפחה בנו משפחות חדשות והשתלבו בהקמת המדינה. הם התפזרו ברחבי הארץ והקימו כפרים חדשים כמו מושב בית הלוי. כמו כן התחברו להרחבת גבעת עדה ועוד.

 

אהרון יופה וחיה שרה קבורים בבית הקברות בזכרון יעקב.

 

היישוב היהודי בחברון "במהלך המאה ה-19 הגיעו יהודים רבים לעיר וביססו את היישוב היהודי בה. בטבח חברון, בשנת 1929, נרצחו 67 מיהודי העיר. עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936 (מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט) עזבו אחרוני היהודים את העיר (למעט משפחה אחת)."

הברון רוטשילד: "יהודי שקנה קרקעות ליישוב היהודים בארץ ישראל. הוא רצה שיהודים ישבו גם בעזה וקנה שם קרקעות עבורם. אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד היה בן לענף הצרפתי של משפחת רוטשילד, נדבן וציוני, תומך עיקרי ביישוב היהודי בארץ בתקופת העלייה הראשונה. ידוע בכינויים "הנדיב הידוע" ו"אבי היישוב". בישראל, הכינוי הברון רוטשילד מתייחס בדרך כלל אליו, אף שהיו ברונים אחדים במשפחת רוטשילד. בין המושבות שתרם להן: זכרון יעקב, ראשון לציון, פתח תקווה, מזכרת בתיה ובנימינה."

תשע"ה