מאגר סיפורי מורשת

שמי שאול שמי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, וזהו סיפורי:

הטבילה

אמי אדל בת שרה ושאול רצתה כמנהגי הדור לתת לבנה את השם של אביה. לאחר הבן הראשון, הבן שנולד קראו לו שאול. לאחר ברית המילה חלה בחולי שהביא למותו של התינוק. זקני העדה אמרו להוריי שאסור לקרוא את השם הזה, רק לאחר כמה ילדים. הבן שנולד לאחר מכן גם הוא נפטר לאחר שנה וחצי. לאחר חמישה ילדים החליטו לקרוא לתינוק שנולד "שאול", נולד גם הוא חולה מאוד. מזה חודשיים חומו של התינוק עלה למעלה מ-40 מעלות, הקיא ושלשל לסירוגין, לאכול סירב בתוקף, טפטפו לפיו מי שעורה ומי גזר, שלא יתייבש. הוריי זנחו את חמשת ילדיהם והתמקדו בתינוק החולה. מצב התינוק עדיין לא היה טוב והרופא אמר לאמי שהוא החליט לנסות תרופה חדשה. הרופא לא היה אופטימי למצבו של התינוק. בשעות הלילה החמיר מצבו של התינוק, ובטנו טפחה. הוא סגר עיניו ושכב ללא נוע. בת משפחה נרתמה לעזור לאדל עם התינוק ואדל המשיכה עם עבודות הבית: כביסות, בצק לאפיית הפיתות, כי הילדים צריכים לאכול. אדל נרדמה שעה קלה וכשפתחה את עיניה הפציע השחר – היו אלו ימי חורף מהקשים ביותר, שלג נערם בחוץ וכיסה את כל החצר – אדל קמה ממיטתה, קרובת המשפחה הייתה ליד מיטת התינוק, מבטה אמר לאדל שהמצב לא השתנה. אדל הודתה לה ולוותה אותה אל הדלת כדי שתלך לביתה לחטוף תנומה קלה, בת המשפחה הבטיחה שתחזור לעזור, שכן היה זה היום החמישי בשבוע וצריך לבשל לשבת. אדל עסקה בבישולים לשבת, אבל ראשה היה בתינוק ומי שישבה לידו טפטפה לו מי סוכר לפיו.

אדל נזכרה שהכינה את חבילת בית המרחץ, לעת ערב ביקשה מקרובת המשפחה רשות לצאת לבית המרחץ. נשאה את החבילה ויצאה לרחוב הקפוא והגיעה למקווה. הדלת הייתה מוגפת, אדל נקשה בדלת והבלנית ענתה: "אדל, מה באת לעשות במזג אוויר כזה?", אדל ענתה "באתי לטבול". הבלנית אמרה שמזה שלושה ימים נשים לא באות לטבול בגלל הקור העז, אך אדל מיאנה ללכת מבלי להיטבל. המקום היה אפל ולמטבילה הייתה מנורת נפט בידה שהאירה מעט מהחדר. שלוש מדרגות היו למקווה המים, אדל עלתה במדרגות הושיטה את ידה למים ונרתעה. הבלנית הלכה לראות מה הרתיע את אדל. אכן הייתה סיבה. על פני המים היה מעטה של קרח. הבלנית ניסתה לשכנע את אדל לדחות את הטבילה, אך זו עמדה בהחלטה להיטבל באותו היום. בלית ברירה עלתה הבלנית, לקחה בידה מקל ונקשה על מעטה הקרח נקישות רצופות עד ששברה את כל הקרח וירדה. כעת עלתה אדל את המדרגות שנית ובהחלטיות ובאומץ נכנסה אל המים הקפואים וטבלה. גופה היה כחול כשיצאה מהמים והבלנית מהרה אליה ועטפה אותה במגבת. שיניה נוקשות ומקופלת בעצמה. הבלנית הביאה לה כוס תה חם ועזרה לה להתלבש. דקות מספר לאחר מכן אדל, עטופה במעיל ובמטפחת צמר לראשה, הלכה לכיוון ביתה. כשנכנסה הביתה ראשית ניגשה לראות את התינוק. אותה שעה קרובת המשפחה טפטפה לפיו מים, עיניו היו פקוחות וכשראה את אמו סובב את ראשו והביט בה ארוכות. היא ישבה ליד מיטתו ולא משה כל הלילה. למחרת בא הרופא ובדק אותו והתינוק סובב את ראשו והביט בו, הרופא חייך. פנה הרופא אל אדל ואמר לה "יש שינוי לטובה". ימים מספר אחר כך הכינה אדל זה פעם ראשונה לאחר חודשיים דייסה לתינוק והוא בלע את הדייסה ברעבתנות. דמעות של אושר זלגו מעייניה וחום הציף את גופה. אמונתה הייתה גדולה ובסתר ליבה האמינה שהגזירה עברה לימים. כשגדל והלכה לבית הכנסת והייתה שומעת את קולו היפה של החזן – הוא התינוק שלה – אז היא ממלמלת תפילות ומודה לה' שלא אכזב אותה. אין ספק שהיא הייתה אומרת לעצמה שהטבילה העבירה את רוע הגזרה.

והחזן הזה הוא סבא שאול שמי

שאול שמי תרם השנה סיפור נוסף לתכנית הקשר הרב דורי, לקריאתו לחצו כאן

הזוית האישית

הנכד רווה: למדתי המון מהעבר, מהחיים ועוד המון דברים. אני מאחל לך שתזכה לחיים ארוכים ומלאים בכול טוב.

סבא שאול: שמחתי להעביר לנכדי את עברי ואת נעורי ואת הנחישות לעלייה לארץ ישראל והרצון לעלות לארץ הקודש.