מאגר סיפורי מורשת

ילדות בבית אשל

שמי אורי בן ארי, נולדתי בתאריך 14 לאוגוסט 1944, בבית החולים בעיר עפולה. כשנולדתי אני ומשפחתי גרנו בגבעת שומרון ליד נהלל (במחנה צריפים). במחנה גרו גרעין הקמת ארגון היוגב שהתעתד לעלות על אדמות בית אשל, מזרחית לבאר שבע. חלק מאנשי הגרעין השתלמו במשקי מושבי האזור: נהלל, בית שערים וכפר יהושע ולמדו את מקצועות החקלאות: רפת, לול, גידול ירקות ועוד.

גן הילדים בבית אשל

חלק מחברי הגרעין עלו לקרקע בבית אשל בשנת 1943 במסגרת הקמת שלושת המצפים הראשונים בנגב: בית אשל, רביבים ומצפה גבולות. כשמלאו לי מספר חודשים, אני ומשפחתי ועוד שתי משפחות נוספות עם ילדים עברו לגור בבית אשל. בבית אשל היו בנייני אבן. אנחנו הילדים (של גרעין ההתיישבות בית אשל) היינו שלושה במספר, גרנו יחד בחדר ילדים. הייתה לנו גם מטפלת כי ההורים היו עסוקים בהקמת ענפי המשק השונים. גם בלילה ישנו בחדר הילדים. במהלך היום היינו מטיילים "במרחבי" הנקודה  (מצפה בית אשל).

אני וחברים בבית אשל

מלחמת העצמאות

כשהייתי בן 4 פרצה מלחמת העצמאות. אני זוכר שבמהלך המלחמה, נערים ערבים מבאר שבע הסמוכה התנכלו אלי ולחברי. בזמן ששיחקנו בחצר הופיעו נערים ערבים מבאר שבע ויידו אבנים מעבר לגדר לכיווננו. אני זוכר בעיקר שהם זרקו עלינו נבלה של כלב מת. אני זוכר שכשהחלה המלחמה הקיפו אותנו כוחות של הצבא המצרי מכיוון הישוב נבטים ממזרח. אני גם זוכר כשהתחילו ההפגזות של התותחים והמרגמות לכיווננו, ובכל פעם שהייתה יציאה היו צועקים וכולם היו רצים לבונקרים. כשהייתה מסתיימת ההפגזה היינו יוצאים להמשיך לשחק. למרות שכתוצאה מההפגזות נהרסו מבני המגורים, הרפת, מגדל התצפית, המאפייה והלול, אנחנו המשכנו בחיינו כרגיל ככל האפשר. אני זוכר שיום אחד מטוס שהוטס על ידי עזר ויצמן, שלאחר מכן היה נשיא מדינת ישראל השביעי, הוריד אלינו מהמטוס שקים עם קורנפלור או סולת מהם היו מכינים דייסה מכיוון שלא היה מזון אחר. אכלנו דייסה בבוקר, בצהריים ובערב.

יום אחד כשההפגזות התגברו והיו קשות מאוד, נחת המטוס של וייצמן במנחת שהוכן ליד בית אשל, עלה עליו בחור מהפלמ"ח עם רימוני יד ובקבוקי מולוטוב. הם טסו לכיוון הצבא המצרי וזרקו את הרימונים על הצבא המצרי ובכך גרמו להדיפתו אחורה. תודות למעשיהם הייתה עצירה בהתקפת הצבא המצרי על בית אשל וחווינו הקלה.

בתקופה זו האו"ם יצר הפסקות אש ובאחת מהפסקות האש (יחסית בתחילת המלחמה) הוחלט לפנות אותנו מבית אשל. יום אחד הגיע קצין בריטי עם שתי שיריוניות (רכבים ממוגנים) והודיע שהוא בא לאסוף את כל הילדים והאימהות ולפנות אותנו מהישוב, כי לא היו בישוב תנאים מתאימים לגידול ילדים. נאמר לאימהות בנסיעה שצריך לעבור דרך באר שבע, שהייתה באותה תקופה עיר ערבית כולה. הקצין הורה לאימהות לשמור על הילדים, שחלק מהם היו קטנים מאוד – בני שנה פלוס, שלא יבכו. הקצין אמר דבר שלא אשכח כל חיי: "אפילו אם הילד ימות מחנק אל תוותרו, כי אחרת כולנו נמות". הבריחו אותנו. הנסיעה עברה בשלום והעבירו אותנו לתחנת ביניים בניר עם שבנגב הצפוני מערבי, ממערב לשדרות, אזור שהיה באותה תקופה מחוץ להתקפה של הצבא המצרי. שם שהינו ימים ספורים ואז העבירו אותנו למושב כפר ויתקין שם גרנו קרוב לשנה והצטרפנו לגן של כפר ויתקין.

ההתיישבות במושב היוגב

מכפר ויתקין עברנו לגור במחנה של חיל האוויר הבריטי בשדה התעופה מגידו, שהיה נטוש באותו הזמן (מקום מגורים זמני). הבריטים כבר עזבו את הארץ. משפחתי, שגדלה לאורך השנים, מנתה כבר שלושה אחים. קיבלנו "וילה": חדר גדול מאוד. גג מפח וקירות לבנים ורצפת בטון. המבנה שגרנו בו שימש את הבריטים כמחסן לחלקי חילוף של המטוסים. השירותים היו בחוץ בפחון והמקלחת הייתה מקלחת ציבורית של כל היישוב. שאר המשפחות גרו בבתים משותפים שקראו להם "רכבת", אלה היו האנגרים שהיו מחולקים לכמה "חדרים", בכל "חדר" גרה משפחה. באותה תקופה הצטרפו לגרעין היוגב משפחות נוספות שלא היו בגרעין המקורי. בשדה התעופה גרנו כשנה וחצי. יש לציין שבאותו הזמן התחילו לבנות את הבתים במושב היוגב. את הקמת הבתים במיקום הקבוע של המושב (כ -7 ק"מ ממחנה חיל האוויר הבריטי) בנו אנשי הגרעין בעצמם ולא הודיעו לחברי הגרעין היכן תגור בעתיד כל משפחה, בכדי ליצור שוויון ואחידות בין כל הבתים במושב. הייתה להם שיטת בנייה "מיוחדת": במקום שהיו אמורים להיות ארבעה ברזלים (לעמוד בטון), שמו שלושה. הדבר נעשה כך: בשלב יציקת הבטון, לפני שהבטון היה מתקשה –  היו מושכים ברזל אחד החוצה בכדי לחסוך, והעבירו אותם לבית הבא. הבתים נבנו בשלב ראשון: קירות, פתחים של דלתות וחלונות ורצפת בטון. הבתים נבנו כולם מבטון (לא מבלוקים) בעובי של 20 ס"מ. יש לציין כי בחלק מהבתים האלו במושב גרים עד היום. עוד יש לציין שעברנו לגור בבתים בשלב זה, כך שגרנו בבית בלי חלונות ובלי דלתות ועם רצפת בטון ללא רצפת בלטות. בשלב השני עשו טיח, חלונות ודלתות. רק בשלב השלישי התקינו את המרצפות. השירותים היו מחוץ לבית בפחון.

הנחת אבן הפינה וראשית החקלאות

הנחת אבן הפינה (לבנה המסמלת התחלת מבנה או יישוב) כששמו את אבן הפינה של מושב היוגב, בבית מס' 12 במושב, פנו לילד הכי גדול של הישוב שיניח את המגילה (את הקלף) יחד עם הכף הראשונה של הבטון, המכונה "אבן פינה". פנו לילד הכי גדול, הוא התבייש וברח ואז אני הבוגר ביותר אחריו זכיתי להניח את אבן הפינה של המושב. זה היה מעמד מאוד מאוד מרגש, בו נוכח אברהם הרצפלד.

בכל תקופת הקמת הישוב משנת 1949 ועד שנת 1955 לא היה חשמל בבתים, אלא רק גנרטור אחד של המושב, לכן אפשרו לאנשים להשתמש במנורה אחת בלילה בכל בית לשם תאורה. כל משפחה במושב קיבלה "פרה וחצי": פרה ומבכירה (עגלה בוגרת בהיריון) ולול קטן עם כמה עופות. הלול שימש בעיקר לצרכי המשפחה לביצים ועוף למאכל. היה שוחט שהיה מגיע למושב ושוחט את התרנגולות. אני זוכר שהיו לנו בחצר גם אווזים ובשדות היינו מגדלים ירקות ומזון לפרות. בשדה היינו מגדלים: סלק בהמות (מזון לפרות), סלק סוכר לצורך הפקת סוכר בבית חרושת לסוכר שהיה בעפולה, תירס כמזון לפרות, וכמו כן ירקות נוספים ובעיקר בצל. כמו כן נטעו מטע עצי פרי שכלל שזיפים ותפוחי עץ למטרת פרנסה. בנוסף, כל משפחה טיפחה כרם ענבים למאכל המשפחה מזנים שונים. בנוסף, בחצר הבית גידלנו עצי פרי ועצי הדר למאכל המשפחה. באותה התקופה, הדרכים במושב היו דרכי עפר. בחורף היה קשה כשהיו לוקחים את החלב מהרפת למחלבה, היו לוקחים אותו עם סוס על מזחלת כי אחרת היו שוקעים בבוץ.

ציונות בארץ ובגולה

יוסף ופרחה קרמר – ההורים של סבא אורי

בתור ילד אבי נעדר זמן רב מהארץ. אבא שלי, יוסף קרמר, התגייס לבריגדה לצבא הבריטי והוא שהה זמן רב במצרים ולוב. לאחר מכן הוא שירת בבריגדה תחת פיקודו של חיים בר לב באיטליה, עד שאיטליה נכבשה ונכנעה בשנת 1945. בהמשך עזר אבי להעלות לארץ נערות יהודיות, ניצולות שואה, על ידי נישואים פיקטיביים, בכדי שיוכלו לעלות חוקית לארץ ישראל. זאת משום שהבריטים לא היו נותנים להן לעלות לארץ בדרך אחרת. לאחר מכן, הוא חזר לבית אשל, בערך בשנת 1946, ואני אמרתי לו: "אתה לא אבא שלי, אבא בתמונה". 

משפחת קרמר – סבא רבא יוסף וסבתא רבתא פרחה ושני ילדיהם (אורי ואחיו) במושב היוגב

בהמשך, בין שאר תפקידיו היה איש הפלחה וחרש את שדות היוגב אשר בבית אשל (מושב היוגב החזיק שדות באזור בית אשל שנים רבות לאחר שהגרעין עזב את המקום וגם בזבובה, דרומית למושב היוגב בגבול ישראל ירדן של באותם הזמנים). אבא שלי היה נוסע לבית אשל ונעדר מהבית לשבועות בכדי לחרוש את השדות. המטרה הייתה לשמור על השדות מפני התפשטות הבדואים על השדות האלה. במשך הזמן הוא נבחר להיות מזכיר המושב והייתה לו את הזכות הגדולה להיות מחותמי הבונים על הכסף של היוגב, כסף ששימש לרכישות בתוך המושב עצמו. בין השאר, עבד כמה שנים בקליטה ובהדרכת יישובי התענכים (אזור התיישבות בדרום עמק יזרעאל), בהדרכת העולים החדשים שהקימו את יישובי התענכים. אבא היה אחראי שתהיה חפיפה בין הסרט המוקרן לבין התרגום. הסרטים היו מוקרנים בשעה תשע בערב. לפעמים הוא היה נרדם ואז התרגום לא היה מתקדם, הצופים היו צועקים וקוראים לו בשמו, והוא היה מתעורר ומריץ קדימה מהר מדי ועובר עם התרגום בלי לשים לב את הנקודה המתאימה בסרט כך שלא תמיד היה בהכרח סינכרון בין הסרט לבין פס הקול.

בימינו

כיום אני בן 75, עדיין גר במושב היוגב עם אשתי מירי. אשתי מירי נולדה בבית החולים בעפולה וגדלה עד גיל שנה במחנה חיל האוויר הבריטי. גם אנחנו בנינו את ביתנו במושב היוגב. יש לנו ארבעה ילדים ושישה נכדים. שניים מילדיי מתגוררים גם הם במושב היוגב. אני עובד בדואר ובמפעל הביצים. גם בימים אלו של קורונה, אני עובד חיוני וממשיך ליישם את ערכי הציונות עליהם גדלתי.

סבא אורי וסבתא מירי בטקס בר המצווה שלי

הזוית האישית

הראל הנכד: הסתקרנתי מאוד מהסיפור של סבא שלי וגיליתי דברים על המשפחה שלי, בעיקר דברים על סבא והוריו שלא ידעתי עליהם. נדהמתי להיווכח מה הוא עבר בילדותו, ואיך ילדים בארץ היו חיים פעם.

סבא אורי: התרגשתי לספר את הסיפור משום שהסיפור הזה הוא חלק מהסיפור של מדינת ישראל, ואני מרגיש שאנחנו ההורים והחברים מבית אשל יצרנו פריצת דרך ועזרנו להפיכת הנגב ליהודי .