מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

החיים שלנו היום הם דבש

סבתא שרה והילה
סבתא שרה בצעירותה מחזיקה את דודתי שמחה
קשיים בעלייה ובהתיישבות בארץ ישראל בשנות ה-50

שמי שרה שלום ואני אספר לכם על סיפור עלייתי מתימן למדינת ישראל ועל משפחתי. למדינת ישראל עליתי כשהייתי בת 12 יחד עם הורי, אחי ואחותי שכבר הייתה נשואה.

בשנת 1949 היהודים בתימן התחילו לעלות למדינת ישראל. הערבים לא התנכלו ליהודים אלא בכו כשעזבו היהודים את תימן כי היהודים היו עוזרים לערבים בכך שהם עבדו באדמות, בתפירה, גידלו צאן ועוד וגם הערבים היו עוזרים ליהודים. לפני שעלינו ארצה מכרנו את כל אדמותינו ואת הצאן בשביל שיהיה לנו כסף לעליה לארץ ישראל, אחרת לא היינו יכולים לעלות לארץ.

כשהתחלנו את מסענו לארץ ישראל, לא הייתה תחבורה זמינה בעיר בה גרנו, אז הלכנו למרחקים ברגל עד שהגענו למקום עם משאיות. במשאיות התנאים היו קשים: לא היה הרבה מקום ולכן ישבנו על הרצפה ולא היה לנו הרבה אוכל, מים ובגדים. הנסיעה הייתה במשך יום שלם עד שהגענו למקום בשם "עדן" ושם גרנו באוהלים. באוהלים לא היו מים זורמים מהברז, היינו מביאים מים בפחים, "השירותים" היו משותפים ובחוץ. אוכל היו מחלקים לנו לחם, ריבה, דבש וחמאה. באוהלים ישנו על הארץ.                                                    לאחר כחודש ששהינו באוהלים עלינו על מטוסים שהגיעו מישראל כדי לקחת אותנו. אמרו לנו לזרוק את כל הכסף והזהב ושהכל יוחזר לנו בארץ ישראל. הסבירו לנו כי המטוס לא יוכל להמריא בגלל הכובד של הזהב והכסף. ובאמת אנשים שהיה להם כסף וזהב זרקו את הכל, אבל גיסי הכניס את הכסף והזהב שלו לפה ואמר שהוא לועס גת. ובסוף את כל הזהב והכסף לא החזירו לנו. הם שיקרו לנו ושמרו את כל הזהב והכסף לעצמם.

לאחר הנחיתה הגענו למעברה בעין שמר שם גרנו באוהלים. בתקופה ההיא ירד הרבה שלג וגשם והיה ממש קר. הייתה סופה שגרמה לשריפה באוהלים ואנשים שהיו באוהלים נפגעו. האוהל הפך לביתנו במהלך השנה הראשונה. לאחר שנה הועברנו להר הגלבוע למעברה שנקראה "נורית" ושם בנו לנו צריף מפח. מי שהייתה לו משפחה גדולה קיבל צריף גדול ומי שהייתה לו משפחה קטנה קיבל צריף קטן יותר. נשארנו בבית מהפח במשך כשנתיים עד שבנו לנו בתים מבטון.

בגיל 16 התחלתי לעבוד בקק"ל (קרן קימת לישראל) ובעבודה זו היינו שותלים עצים, חורשים את האדמה וזורעים חיטה, שעורה, תפוחי אדמה, תירס, עגבניות, מלפפונים ועוד ובתמורה נתנו לנו כמה גרושים וקצת צאן. כדי להקל על עבודתנו נתנו לנו חמורים וסוסים שיעזרו לנו לחרוש את האדמה. היינו מבשלים אוכל בעזרת עצים בלבד כי לא היה חשמל רק פנס והיינו מכינים פיתות ומרקים וכל זאת בתנור שהיה עשוי מפח.

בגיל 17 התחתנתי עם בעלי מנחם שלום. גרנו בנורית בחדר עם מטבח ובמהלך חמש השנים הבאות נולדו לי ארבעה ילדים: ירדנה, יפה, אבישי ויואב. באותה תקופה הציעו לנו לעבור לגור בכפר סבא וכיוון שבנורית היה צפוף הסכמנו לעבור. אבי שהיה נשוי לשתי נשים עבר אתנו יחד עם אשתו השנייה. אימא שלי החליטה שהיא נשארת בגלבוע ולאחר שכל התושבים עברו משם והמקום פונה כליל, היא נשארה לגור שם לבדה. כמה שנים אח"כ נורית הפכה להיות מחנה גדנ"ע (מחנה של גדודי הנוער העברי). אימי קיבלה את הכינויים "אמא של החיילים" או "סבתא נדרה של הגדנע"ים" כיוון שהיא עזרה לחיילים שהגיעו למחנה ודאגה לצרכיהם.

בשנת 1960 עברנו לכפר סבא. נסענו במשאית לשיכון עלייה בכפר סבא לאחר שקנינו שם בית עם שני חדרים ומטבח בעזרת סבסוד מהמדינה. לאחר שנולדה ילדתי החמישית שמחה, הלכנו לעירייה כי רצינו להגדיל את הבית אבל הסכימו להגדיל לנו רק בחדר וחצי. היה ממש צפוף וישנו ממש בצפיפות. במהלך כעשור נולדו לי עוד שישה ילדים ובסך הכל נולדו לי 11 ילדים שגידלנו באותו הבית ושאותו הצלחנו להגדיל עם השנים לשישה חדרים. כשירדנה בתי הבכורה התחתנה בגיל 17 ועזבה את הבית היה לנו יותר מקום וכך גם כששאר הילדים התחתנו ועזבו. עד היום אנחנו גרים בכפר סבא באותו הבית. כל ילדי מלבד אחד נשואים ויש לי 29 נכדים ו- 11 נינים.  אימי נשארה לגור בנורית על הגלבוע עד ליום מותה בשנת 1998 והיא בת 86.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

התנכלו
פעלו נגד

גת
סוג של צמח שעליו משמשים ללעיסה

סבסוד
תשלום חלק מהמחיר ע"י הממשלה במקום הקונה

מעברה
ישוב זמני במדינת ישראל בשנות ה-50

ציטוטים

”כשעלינו על המטוסים אמרו לנו לזרוק את כל הכסף והזהב ושהכל יוחזר לנו בארץ ישראל“

הקשר הרב דורי