מאגר סיפורי מורשת

שמי ליליאן, ואני סבתא של תמר. עליתי לארץ מקזבלנקה שבמרוקו בשנת 1955 בגיל שנתיים וחצי. אינני זוכרת שום דבר מחיינו שם, אולם מסיפורי אימא ידוע לי שגרנו בבית ובו כמה משפחות. בכל חדר גרה משפחה, השירותים והמטבח היו מחוץ לאותם חדרים והיו משותפים לכל הדיירים. במטבח הקטן עמדה פתיליה לכל משפחה ושם בישלו את האוכל. גם הכביסה ותלייתה נעשו על גג הבית המשותף. הבית עמד באיזור שנקרא המלאח. והכוונה הייתה לשכונה בה גרו יהודים. ברחוב היו חנויות קטנות למצרכי מזון, וגם אופה שאפה לחם לכל דיירי השכונה וגם קיבל מאפים שאנשים הכינו בבית ואפה אותם עבורם תמורת תשלום, וכך גם את החמין של השבת.

רינה, אחותי, ואני, כמעט לא יצאנו מחוץ לחדר והגג, שבהם נעשו פעולות היום יום. אחיי הבוגרים סמי ומימי, הספיקו  ללמוד בבית ספר אליאנס. את אחי שלחו גם ל"חיידר", אחר הצהריים, ללמוד תורה.

באותן שנים הילדים נולדו בבית, ומן הסתם לא כולם שרדו. אולם אותי אמא התעקשה כבר ללדת בבית חולים.

משפחתנו, משפחת אוחיון כוללת את אבא פרוספר, אימא אליס, אחי סמי ואחיותיי מימי ורינה ואותי ליליאן. לימים, תיוולד בארץ שוש אחותי.אבא שלי היה נגר, ובמרוקו עבד בנגריה גדולה של מעסיק צרפתי. אימא הייתה תופרת עד לנישואיה במתפרה לתפירת מדי צבא לצבא הצרפתי ששלט במרוקו באותן שנים. אחרי נישואיה ולידת אחי הפכה לעקרת בית. אבא שלי היה איש חרוץ ועבד לפרנסת המשפחה, אולם מצא זמן להישאר איש חברה ובילויים. הוא התיידד בקלות, וכך קרה שפגש שליח מארץ ישראל שסיפר לו על הקיבוצים בארץ, ושכנע אותו לעלות לארץ ולהצטרף, יחד עם משפחתו ותשע משפחות נוספות לקיבוץ נאות מרדכי. בקיבוץ, שבו החיים היו שונים בתכלית השינוי מהחיים במרוקו, אימא שלי לא יכלה להסתגל, וכעבור שנה עברנו לחצור הגלילית, למעברה.

כעבור שנים, בשנת 2004, נסענו, שוש, מימי ויגאל, האיש שאיתה, אורי אישי ואני, למרוקו. הגענו למאלח, ולא הצלחנו לאתר את הבית הספציפי שבו גרנו. אולם, היינו בבית, שלדעת מימי זהה לבית שבו גרנו. כך למדנו מקרוב איך נראה אותו בית שהכיל כמה משפחות בחדרים נפרדים ושירותים מטבח וגג משותפים. הזוג שהציג לנו את ביתו קיבל אותנו במאור פנים ואפשר לנו הצצה לבית דומה לזה שממנו באנו. כיבדו אותנו בתה והצטלמו אתנו. היה נחמד.

ילדות בחצור

אינני  זוכרת דברים מהמעברה, שממנה עברנו לשכונת צריפים שהיו פזורים בטבע ללא שבילים, ואנחנו התרוצצנו, קטפנו פרחים, שיחקנו רק במה שהיה לטבע להציע לנו. לא היו צעצועים, לא היו פעילויות אחר הצהריים. גם בגן, וגם אחר הצהריים, שיחקנו עם הילדים של השכנים שלנו, וזו הייתה חברת הילדים שלנו. בבית הספר כבר פגשנו עוד ילדים משכונות נוספות. היו לנו מורים שבאו ממקומות רחוקים ללמד אותנו, את ילדי העולים, לדבר, לקרוא ולכתוב עברית, לשיר שירים ישראלים והם סיפרו לנו סיפורים על המדינה ועל העם. בבית הספר ששמו היה, ועודנו, "משכן", היה מנהל, עוזי מירב שמו, שמאוד אהב אותנו ודאג שיהיה לנו טוב ומועיל בבית הספר. המורים היו טובים אלינו אולם היו חסרים מורים רבים, ובמקומם הביאו לנו מורות חיילות, שהיה להן קשה ללמד, ולצערי, למדנו מעט מדי שעות ומקצועות, והגענו לתיכון עם חוסרים. אבל, מבחינה חברתית, היה לנו הרבה זמן להיות בחוץ ולשחק.

בשלב מסוים, נכנס לחיינו מדריך נערץ ושמו יוסי עמיר, שלימד אותנו לשיר ולרקוד שירים וריקודים ישראליים במסגרת פעולות בתנועה. היו לנו טיולים בודדים אל מחוץ לחצור. אני זוכרת נסיעה לכינרת שהייתה נסיעה מרגשת. לא היו לנו מסיבות, אבל בכל חג התכנסנו בחדר האוכל שהיה בבית הספר (בו הגישו לנו כל יום ארוחת צהריים חמה) ועשינו שם טקס. שרנו שירי חג ועוד.לא  היתה   תלבושת אחידה והיו לנו מעט מאוד בגדים.המורה לזמרה אביבה לימדה אותנו שירים אבל בעצם הרבה דברים נוספים תוך כדי כך. היא סיפרה את הסיפור שמאחורי השיר, את נושא השיר, המיקום, האנשים, התקופה. אני מאוד אהבתי את המפגשים אתה. זה היה כמו ללמוד היסטוריה, ספרות, תנ"ך, חגים, שפה ועוד ועוד.

כמו שסיפרתי, קיבלנו ארוחות צהריים בבית הספר, במיוחד אהבתי את המרקים בחורף שחיממו את הבטן ונתנו הרגשה טובה. כמה שנים אחר כך, פתח אדם אחד דוכן למכירת ממתקים והכין סוכריות על מקל שמאוד אהבנו, ולעתים נתנו לנו כסף לקנות סוכריה כזו. הספרייה שהוקמה שנים מאוחר יותר, הייתה קרן אור נדירה בחצור. הייתי פוקדת את הספרייה לעתים קרובות, יושבת שם וקוראת, וכשהספרנית עמדה לסגור אותה, הייתי לוקחת ספרים הביתה וחוזרת כעבור ימים אחדים לבוא ולקרוא ולהחליף את הספרים.

אימא שלי לא למדה לקרוא עברית, ובהיעדר ספרים בצרפתית, היא נהגה לבקש ממני לספר לה את הסיפורים שקראתי. הרבה פעמים הייתי מספרת לה את הסיפור שסיימתי לקרוא. גם הספרנית וגם יוסי המדריך, וגם אביבה המורה, העשירו את חיי ונתנו לי בסיס שאפשר לי להמשיך את לימודי הבאים. באותם שנים לא היה בית ספר תיכון בחצור. הרבה ילדים סיימו את כיתה ח' והלכו לעבוד. מעטים נשלחו לפנימיות שונות ברחבי הארץ, וביניהם אחי ואני האחרים. אבא שלי פעל, יחד עם הורים נוספים, לאפשר את היציאה של הילדים לפנימיות, על ידי שכנוע הורים להסכים לכך. אני עברתי לפנימייה ב"מקווה ישראל" וכשהגעתי לשם הרגשתי טוב בחברת הילדים האחרים. בזכות אותם דברים שלמדתי בתנועה ובספריה הרגשתי שווה לכולם. בסוף השנה הראשונה ללימודי שם, פרצה מלחמת ששת הימים, ואחרי המלחמה אבא שלי ביקש מחבר שלו, חירות לפיד ז"ל, למצוא עבורי בית ספר בקרבת חצור, כדי שאוכל ללמוד ולהיות קרובה הביתה. ואכן, חירות לפיד צירף אותי לבית הספר התיכון הקיבוצי  שבאיילת השחר, בו סיימתי את שנות התיכון. אני וילדה נוספת מחצור, היינו היחידות בבית הספר "מבוא גליל" שלא באו מקיבוץ, ולמרות זאת הרגשתי שם טוב, חיבבתי את החבר'ה, ובעיקר את המורים שדאגו לי – לנו, והשתדלו להעשיר את חיינו בכל תחומי הידע. בבית הספר לימדו מורים מהקיבוצים השותפים ומשרד החינוך אישר להם ללמד על פי תכנית שהם הכינו. כך יצא שלמדנו תחומים רבים ומגוונים, ולא בהכרח כמו בבתי ספר אחרים בארץ, וגם בדרך שונה של לימוד, הרבה חקר ועשייה, טיולי טבע. לא נבחנו כמעט בכלל, והמורים היו נפלאים בכלל, ואלינו בפרט. היה לנו מחנך מבוגר, בשם אברהם ברגנפלד ז"ל שאהב ללמד היסטוריה, ואהב מאוד את כיתתנו, והרביץ בנו חינוך ציוני. כך חלפה לה תקופת נעורינו.

בשונה מכל הקיבוצניקים בכיתתי, שהלכו להדריך בתנועה ואחר כך לצה"ל, או ישירות לצה"ל, אני הלכתי לסמינר למורות בנהלל לרכוש מקצוע, ורק אחר כך הלכתי לצבא כמורה חיילת. זה היה מאוד חריג בבית הספר שלנו והמורים עודדו אותי מאוד ונתנו לי המלצות חמות.

בשנות התיכון, ילדי חצור שיצאו לעבוד ולא המשיכו בלימודים, כמעט מיד "הפכו למבוגרים" ומשחקים היו פחות בשגרת יומם. מה שכן, הם אהבו כדורגל, ושיחקו במשחק זה, תחילה בכדור מבדים, ואחר כך מפלסטיק. אלה מאיתנו, שיצאו לפנימיות, למדו שם עיסוקים ומשחקים שונים, והביאו אתם לחופשות רעיונות ומשחקים ולימדו את אחיהם הקטנים. בשונה מאיתנו, באותן שנים, החבר'ה בקיבוץ, עבדו במשק בעבודות השונות וגם נהנו מבריכת שחייה, סרטים, ספרייה, ועוד ועוד.

זיכרונות משנות העשרים שלי

שנות העשרים תופסות אותי אחרי לימודי הוראה בסמינר למורים בנהלל, ואחרי שירות צבאי כמורה חיילת בעיר טבריה, ובדרך לנישואין ומגורים במקווה ישראל לשנתיים, ולידת בני בכורי בועז בשנת 1974.

הריקודים שלנו באותן שנים היו בעיקר ריקודי עם ישראלים, וריקודי סלון, כמו סלואו ופסדובלה, לעיתים יותר רחוקות.

פרנק סינטרה, פול אנקה, היו זמרים חביבים עלי, לצליליהם רקדנו את הריקודים הסלונים, וכמוהם גם חווה אלברשטיין ואריק איינשטין הישראלים. הגששים היו אז חביבי הקהל ודקלמנו אותם – עד כדי כך שדיברנו "גששית" – וברדיו הם הושמעו שוב ושוב.

הלהקות הצבאיות פרצו לחיינו, והן שרו על הצבא, המדינה ועל אהבה, והאווירה הייתה אופטימית ופטריוטית. וכמובן, שירי החג בכלל והעצמאות בפרט, שמילאו את ליבנו בגאווה ישראלית ויהודית.

סלונים רקדנו לעיתים רחוקות, כשהזדמן, אולם ריקודי עם ישראלים רקדנו באדיקות בין פעמיים לפעם בשבוע עד שכאבו הרגליים והשעות נקפו.

התקשורת התקיימה באותן שנים באמצעות הדואר, במכתבים וברכות, לוחות מודעות, ובטלפון הקווי שלא היה מצוי בכל בית. ב 1967 החלו שידורי הטלוויזיה בשחור לבן, מעט שעות שידור ביום. אולם ככל שהשידורים התבססו התחילה להיווצר מדורת שבט יותר ויותר משותפת לישובים קטנים ומרוחקים ולערים. כלומר, התחילו להיות נושאים, זמרים, אופנות, משותפים לחלקי הארץ השונים.

כאמור, אני ואישי חגי, גרנו במקווה ישראל. חגי עבד כמדריך במקום ולמד לימודי עיצוב טקסטיל, ואני עבדתי כמורה ברמלה, וביחד גידלנו את בועז. כבר אז נכנסה לחיינו דליה, שלימים תהיה הבת המאומצת הראשונה שלנו.

במקווה ישראל הבילוי היה מפגשים עם חברים שהיו באותו שלב בחיים, זוג צעיר עם ילד או יותר. לעתים ראינו סרטים. אני אישית נכבשתי על ידי סרטים והפכתי ל'פריקית' שלהם.לעיתים נסענו לבקר את הורינו ולעיתים הם הגיעו אלינו. כעבור שנה נוספת עברנו לגור בקיבוץ חולתה וחגי חזר לשירות בצבא, מה שיצר חיים מורכבים ומאתגרים. מיעטנו לבלות, ועסקנו בעיקר בשגרה. אולם בקיבוץ מצאנו את מה שאהבתי, ריקודי עם, סרטים, חגים, ומרחב נפלא לגידול ילדים.

אהבה ומשפחה

בעבר, ברוב הקהילות, הקשר בין בני הזוג נעשה באמצעות שידוך, עם או בלי שדכן. יש קהילות בישראל שזה עדיין כך.

הורי, למרות שגרו במרוקו, פגשו זו בזה באקראי, ונישאו ללא שידוך, כאשר הם בסביבות גיל עשרים.

אני וחגי, הסבים של תמר שלנו, נפגשנו בפנימיית מקווה ישראל. אני תלמידת כיתה ט' והוא תלמיד כיתה י', והיינו חברים כל אותה שנה. בסופה עזבתי את הפנימייה וכך נפרדו דרכינו בפעם הראשונה.

ארבע שנים מאוחר יותר, כשהוא חייל צעיר, ואני סטודנטית להוראה בסמינר נהלל, חזרנו ונפגשנו, ובתום שירותנו הצבאי נישאנו וחזרנו למקווה ישראל. הפעם, חגי בתור מדריך, ואני כאשתו, מתגוררת איתו בדירת שרד למדריכים, צמודה לפנימייה של שכבת הגיל אותה הוא מדריך. בשנה זו פרצה מלחמת יום הכיפורים, וחגי היה במילואים שמונה חודשים, ואני הדרכתי את קבוצתו. בספטמבר נולד בננו הבכור בועז.

יחסי הורים וילדים

גם חגי וגם אני ילדים שהוריהם היגרו לארץ. לי נדמה שזה היה גורם מכריע ביחסי הורים ילדים. אנחנו הילדים ידענו את השפה הרבה לפני שהורינו דיברו אותה. הקשיים בארץ חייבו אותם להתמודד עם קשיי פרנסה וקליטה, ואנחנו הילדים "הבנו" שאנחנו צריכים להקל עליהם ולא להוסיף להם קשיים. הם עשו כל מאמץ לספק לנו את צרכינו הבסיסיים, ואנחנו היינו המתווכים שלהם לעולם דובר העברית, הזר והחדש. אני אישית, כשהתחלתי לקרוא ספרים, הייתי מספרת לאימא שלי את תוכנם. אמא שלי הייתה אמא מכילה ועקרת בית, ומיעטה להיות מעורבת במה שעשינו מחוץ לבית. אבא דווקא, בחר להיות פעיל בבית הספר, על מנת לתרום ולעזור למורים ולמנהל לתת לנו עוד ועוד על מנת שניקלט בארץ. בבית היה זה הוא שהציב גבולות וניסה להישאר משמעותי כהורה, למרות הפער שנוצר עקב פערי השפה וקשיי הקליטה. ההחלטה שלו לשלוח אותנו ללמוד בפנימיות, בהיעדר בית ספר תיכון בסביבת חצור הגלילית, סללה לנו את הדרך להצליח להיקלט וללמוד. אני אישית לא שיתפתי את הורי במחשבותיי, רגשותיי, ואפילו מעשיי. ה"יחד" שלנו בבית סבב סביב ארוחת ערבי שבת וערבי חג.

לחגי ולי נולדו ארבעה ילדים: בועז, נמרוד, מתן ורות. יש לנו תשעה נכדים.

לבועז ונועה – עומר ועידו. בועז הייטקיסט ונועה יועצת ארגונית.

לנמרוד ומיטל – גיא, תמר וענבר. נמרוד פנסיונר טרי מצה"ל, ומיטל גננת.

למתן ויסמין – נטע, יותם ואור, והם גרים בקרית אתא. מתן מהנדס, ויסמין עו"ס.

לרות ורועי – אילן, והם גרים בתל אביב. רועי שף, ורות הייטקיסטית.

בועז נולד במקווה ישראל ושאר ילדינו נולדו בקיבוץ חולתה, שם גרנו מ 1975 ועד 1990, ושם עברה עליהם ילדות בטבע ובפשטות!

למרות שעלינו ממרוקו, גרנו במעברה, אח"כ בצריף ואח"כ בבית קטן בעיירה צפונית נידחת שאוכלוסייתה רובה ככולה עולים קשי יום, לא גדלתי בתודעה של מקופחת ולא רצויה. הכיצד?

נכון, היינו משפחה בהירת עור, שיער ועיניים, וזה די בלט בסביבתנו, אך זה עדיין לא מסביר זאת.

נכון, אבא שלנו, פרוספר, התעשת, ובמקום להמשיך לעבוד כנוטע עצים ב"מטעי האומה", כעבודת דחק, החל לנדוד מקיבוץ לקיבוץ ולבצע עבודות נגרות לכל דורש על מנת להביא פרנסה הביתה, אם בצורת מזון כמו ביצים ופירות, ואם בצורת תשלום.

כעבור שנים הוא פתח נגריה עם שותף, וזה היה העסק הראשון בחצור הגלילית. אז היה אוכל בבית פרנסה יותר בטוחה. אך זה עדיין לא מסביר את התודעה שאיתה פגשתי את העולם.

ברגע שאחי ואחותי הגדולים סיימו כיתה ח' אבא כבר היה פעיל בוועד הורי ביה"ס (לצד פעילות ענפה במפלגת מפא"י. הוא ועוד הורים יזמו את שליחת ילדיהם לבתי ספר מחוץ לישוב, לפנימיות, משום שלא היה בית ספר תיכון באזור הצפון כולו, ובכלל זה לשלוח בנות, שזה נחשב לדבר חריג מאוד. לימים, אחותי השלישית רינה תהיה החיילת הראשונה שתתגייס מחצור, וגם זה היה דבר חריג בסביבתנו.

כולנו, כולל אותי ואחותי הקטנה שוש, יצאנו לפנימיות ללמוד והתערינו בין ילדים מכל קצות הארץ וסיימנו י"ב כיתות, מה שאפשר לנו לבחור הלאה במה שנרצה לעשות. האם זה מסביר את התפיסה ששרתה בביתנו?

אחי התגייס לצנחנים, והיה גאוות אבא, ושווה בין שווים בין בני הדודים שלנו שגרו בערים שונות בארץ. ייתכן והעשייה, היזמות של אבא, המעורבות שלנו, נתנו לו תחושת שותפות בבניין הארץ ויכולת השפעה על מה שקורה אתנו, ולכן לא חשנו שהוא מרגיש לא רצוי או נחות. ייתכן שדווקא הבידוד של חצור וחוסר הידיעה שלנו מה קורה במקומות אחרים, חסכה מאתנו תחושות של ניתוק וחוסר התקדמות.

ייתכן ואימא שלי, האופטימית, שהאמינה שיש בורא עולם והוא ידאג לה ולבני ביתה, השרתה תחושה של תקווה, וכתוצאה מזה יכולת עמידה בקשיים. היא, שבאה מעיר גדולה, ומבית שחי ברווחה כלכלית, לא התלוננה על קשיי הקליטה בארץ החדשה. ייתכן שייצר ההרפתקנות של אבא דבק בכל אחד מאתנו בצורה כזו או אחרת ולא נתנו לאווירה כזו או אחרת להשפיע על יציאתנו למרחב.

כך או כך או כך, כשהגעתי לסמינר למורים בשנת  1970, והיה שם דיון מה בין עיירות הפיתוח ותושביהם לבין אנשי העיר, לא הבינו מדוע אני לא מבינה, שההנחה היא שתושבי הפריפריה שבאים מארצות ערב הם בהכרח, לא מחוברים ולא מתקדמים.

מחולתה 1975 לחולון 2019 דרך קצרין

לימים פגשתי במהלך לימודי בסמינר למורים בנהלל את מי שהיה חבר שלי באותה שנה בודדת בפנימיית "מקווה ישראל", חגי, לימים סבא של תמר. אחרי הלימודים התגייסתי לצה"ל ושירתתי כמורה חיילת בטבריה.

בשנת  1973 נשאנו חגי ואני, וחזרנו כזוג למקווה ישראל, והפעם חגי כמדריך קבוצת נערים ונערות בשכבה י"ב, ואני התחלתי לעבוד בביה"ס לחינוך מיוחד ברמלה. כעבור שנה, פרצה מלחמת יום הכיפורים. חגי התגייס לשמונה חודשים, ואני לקחתי על עצמי בהתנדבות את הדרכת הקבוצה שלו. במהלך שנה זו הריתי וילדתי את בננו הבכור ועז, אימצנו את דליה, ובתום השנה בחרנו לעזוב את מקוה ישראל לקיבוץ חולתה שבגליל. חגי החליט לחזור ולשרת בצבא הקבע ואני אהיה בשנים הבאות מורה לכיתות יסוד בחולתה, אחר כך בבית הספר האזורי הקיבוצי שלנו ובהמשך מטפלת שכבת הנעורים בקיבוץ. במהלך שנים אלו נולדו ילדינו נמרוד, מתן ורות, ובין לבין אימצנו את שלמה וגבי. שנים רבות של עשייה וחיי קהילה טובים ומיטיבים. ילדינו המאומצים מתגייסים בזה אחר זה לצה"ל.

ב שנת 1990 עזבנו את קיבוץ חולתה בצער ובאהבה, לקצרין, שם חגי יוצא לדרך חדשה בעסקים, ואני מתחילה לעבוד בביה"ס התיכון בעיר בו לומדים בועז ונמרוד. אני מתאהבת בבני הנוער בביה"ס ובצוות ביה"ס ועובדת בו שלושים שנה. מלמדת ספרות והבעה, ומחנכת.

בשנת 1995 אני מתחילה ללמוד ייעוץ חינוכי, והופכת ליועצת כעבור ארבע שנים, תפקיד שמילאתי עד פרישתי בספטמבר 2019. במהלך שנים אלה ילדינו בגרו, התגייסו לצה"ל, השתחררו (למעט נמרוד, אבא של תמר, שהמשיך בשירות קבע ופרש השנה בגיל 41 לגמלאות "יחד אתי"). הם נישאו. בועז לנועה, ונולדו להם עומר ועידו. נמרוד למיטל, וילדיהם גיא, תמר וענבר. מתן ליסמין, ולהם נטע, יותם ואור, ולרות ורועי נולדה אילן.

בשנים אלו פגשתי וליוויתי בני נוער רבים וחשתי זכות גדולה וברת מזל להיות אחד מהאנשים שהיו בדרכם, ולהיות אוזן קשבת ומכילה בשנים לא פשוטות של גיל הנעורים. כמו כן להיות מלווה לחברי לצוות בשכבות – צוותי החינוך וצוותי המקצוע, בנושאי עבודה ובנושאים אישיים. התאהבתי בהם כל פעם מחדש בשל עבודתם החשובה והשקעתם הרבה והמשמעותית בבני הנוער. יצוין שכולנו, הצוות ובני הנוער, תושבי רמת הגולן. משמע, יש היכרות קהילתית ברמות השונות בין כולם. זה בית ספר קהילתי במלוא מובן המילה, במהות.

יצרנו עבור בני הנוער שנים, שבהן ניסינו  לשלב לימודים, טיולים, פעילויות כגון סמינרים, הרצאות שכולם מכינים את בני הנוער לאופקים רחבים ויכולת לבחור את דרכם בהמשך תוך כדי רווחה נפשית עד כמה שניתן. אהבתי, והייתי שותפה מלאה בכל זאת!

פרשתי השנה באהבה ובשמחה, בגיל 67, לגמלאות, והתפניתי עוד יותר להיות מעורבת בחיי ילדי, נכדי ואישי אורי, ילדיו ונכדיו.

בימים אלה אני לומדת להיות פנסיונרית, אחרי 45 שנות עבודה, ומקווה להתנדב, לעבוד יום או יומיים כמטפלת משפחתית, לצרוך הרבה תרבות וליהנות ממשפחותינו בבריאות טובה.

הזוית האישית

תמר: " זו הייתה חוויה מופלאה לפגוש ולבלות עם סבתא וללמוד על ילדותה".