מאגר סיפורי מורשת

הילד שעלה מעיראק ישר לקיבוץ

שמי אמנון ואני נולדתי בעיראק ועליתי לארץ ישראל.

גדלתי בקיבוץ "אשדות יעקב" מגיל 11. אני זוכר את לינת הילדים בקיבוץ שהייתה נפרדת מההורים בכלל ומהוריי המאמצים בפרט. היו חדרים מיוחדים לילדי בית הספר בכל חדר היו בין שניים לארבעה ילדים. מחוץ לחדרים היו שירותים ומקלחות שמיועדים לילדים. הילדים היו נפגשים עם ההורים בשעות אחרי הצהריים בערך משעה ארבע עד השעה שמונה בערב  ולאחר מכן הם היו חוזרים למגורים שלהם ולפעילויות חברתיות שונות בהתאם לגילם.

בשעות הפנאי נהגתי לקרוא ספרים, להכין שיעורי בית, להיפגש עם חברים ולשחק איתם משחקים שונים אני זוכר שנהגתי לשחק בילדותי: גולות, דודס – משחק תחנות, מונופול, הנחש בא, קלאס, קלפים מעטיפות של סיגריות, כדורגל, כדורסל ועוד.

עד כיתה ח' למדתי בבית הספר היסודי של הקיבוץ. בתיכון, עברתי ללמוד  בבית הספר האזורי הנקרא "בית ירח" שחינך לאורח חיים חצי חקלאי. בו נכללו לימודי חקלאות בנוסף ללימודים הרגילים.

היחסים בין מורים לתלמידים היו רגילים, לא היו טקסים מיוחדים לכבוד המורים כמו עמידה כאשר המורה נכנס. לרוב ההתנהגות של התלמידים הייתה נאותה ומכובדת, אינני זוכר אירועים חריגים מיוחדים ביחסים בין המורים, לא היו עונשים.

בבתי הספר בקיבוצים לא הייתה תלבושת אחידה לעומת זאת בבית ספר עירוני היה נהוג לבוא עם תלבושת אחידה. היה לי מורה לטבע שאהבתי ללמוד איתו, הוא היה מראה לנו ניתוחים בצפרדעים ונהג ללכוד נחשים וללמד עליהם. היו לנו טיולים שנתיים לפחות פעמיים בשנה, הינו יוצאים עם מדריך שהיה מסביר לנו על הגבולות המדינה, על המדינה בכלל ואתרים מיוחדים בה.

היו מסיבות משותפות בערבי שבת ובערבי חג. "מסיבת שבת" התקיימה כל ערב שבת, כללה מבוגרים וילדים גם מסיבות חגי ארץ ישראל היו משותפות לכולם. היה חדר אוכל בבית הספר והמאכל האהוב עליי היה קציצות בשר עם אורז. היו לנו ממתקים, צריך לזכור שבאותם ימים האמצעים שהיו להורים היו מעטים מאוד והיו מעט מאוד ממתקים בבית.

הייתי חבר בתנועת הנוער העובד והלומד ובמסגרתה היינו נפגשים והמדריך היה מספר לנו סיפור או מלמד אותנו שירים, ריקודים ובנוסף היינו יוצאים למחנות קיץ שבהם נערכו תחרות בין הקבוצות השונות על הכנת מתקנים בטבע כמו מתקני קירור מים, ספסלים עם סככות ופטנטים שונים וכולם בעזרת עצים וחבלים.

בית ההורים

בעיראק ההורים גרו בכירכוך ובארץ ישראל גרו בעכו. הבית בעיראק היה גדול והיתה לו חצר לעומת זאת  בארץ ישראל הבית היה קטן.

בעיראק לאבא היתה חנות של בדים, המצב הכלכלי היה בינוני. היה לנו מספיק כסף כדי ללמוד בבית הספר וגם לאכול. ואילו בארץ ישראל, היו קשיים, אבא היה בעיקר עסוק בקטע הדתי, הוא לא עבד הוא היה כבר אדם מבוגר ולא היה לו מקצוע שמתאים לארץ, אימא לא עבדה, שניהם נולדו פחות או יותר בשנת 1900. היו בעיות נוספות כמו הבנת השפה והמשפחה שהייתה גדולה גרה בשכונה קטנה. בעקבות הקשיים הכלכליים הבנים הצעירים יותר עברו לחיות וללמוד בקיבוץ, והבנים הגדולים יותר התחילו לעבוד.

אהבנו לאכול: קובה, קטניות, אורז, בשר. פול היה אסור לנו לאכול, אבל אכלנו מכיוון שלא ידענו שיש מחלה. המחלה הייתה לתושבי עיראק ממקום ספציפי.

ההורים היו מסורתיים ואבא היה ממש דתי היינו הולכים איתו לבית הכנסת בעיקר בחגים ושבת. למדתי בבית ספר אליאנס שבו לומדים מוסלמים ויהודים יחד, באותה תקופה בנות לא הלכו לבית הספר לכן שילבו מקצועות רגילים ובמיוחד בשביל בנות עשו קורסים מיוחדים כמו תפירה. שעות הלימוד היו משעה שמונה בבוקר עד שעה שתיים עשרה בצהרים לאחר מכן הייתה הפסקה עד שעה ארבע אחר הצהריים וחוזרים לבית הספר עד שעה שש בערב.

החינוך היה בעיקרו חינוך יהודי. המורים היו נוקשים עם התלמידים. היו לנו שיעורי בית, היו עונשים, העונשים בעבר היו מכות על היד עם סרגל ולפעמים נתנו לתלמידים ספר והעונש היה להעתיק את הספר ולהגיש לאחר מספר ימים.

בעיראק הייתה דת חופשית. הצלחנו לשמור על המצוות. השבת היתה קדושה. יום קדוש,  היהודים לא עבדו היינו הולכים לבית כנסת מתפללים ואחר כך מקדשים. גרנו בשכונת היהודים אבל מסביבנו הייתה חבורה של מוסלמים למרות זאת חיינו איתם בידידות טובה.

כשרצינו לשחק היינו לוקחים כדור מסמרטוטים והיינו משחקים כדורגל, היינו משחקים דודוס, גולות. כשהיינו צעירים כמעט ולא היינו צריכים להודיע, היינו נפגשים באופן טבעי באירועים. היום אנחנו מתאמים. היינו מחליטים בעצמנו, לא יכולנו לבקש מההורים רשות. כמעט ולא תיאמנו. מדי פעם היינו שולחים דואר. היינו מתקשרים בעיקר בעזרת דואר, מכתבים ומברקים.

אני לא חוויתי מלחמה בעיראק אבל ההורים שלי היו בתקופת "הפרהוד" שהיו פרעות ביהודים. האחיות שלי בדרך כלל עזרו, אני לא בגלל שהייתי קטן.

בחוץ לארץ למדתי עד כיתה ד'. אנחנו למדנו את כל המקצועות כמו מתמטיקה, ערבית, עברית, תנך. אחר כך עלינו לארץ ובארץ למדתי יסודי תיכון ועשיתי תואר ראשון בסוציולוגיה באוניברסיטה

השגנו מים ומזון בזכות פרנסה. אישתי עבדה עם ילדים ואני בחקלאות. אחר כך עברתי לעבוד בחברות תעופה כמו "ארקיע", "יישראייר" ו"כים – ניר".

תמונה מילדות

התמונה היא מגיל 15-16 צולמה בחנות פוטו בעכו כאשר באתי לבקר את ההורים מהקיבוץ.

ההורים גרו בדירת עמידר מאוד קטנה של חדר וחצי ולילדים לא היה מקום בדירה ולכן הילדים נסעו לגור בקיבוצים כדי לקבל חינוך טוב ותנאי מחיה טובים יותר. אני הייתי בקיבוץ אשדות יעקב והייתי "מאומץ" אצל משפחה ותיקה (כדי שתהיה הרגשת בית מחוץ לשעות הלימודים). בקיבוצים באותו זמן הילדים לא גרו עם ההורים אלא בבתי ילדים. הילדים ישנו בבתי הילדים והארוחות היו בחדר האוכל.

הילדים ראו את ההורים רק בשעות אחרי הצהריים (בין השעות 16:00-19:00) אחרי הלימודים. הילדים היו עובדים בחקלאות מחוץ לשעות הלימודים. היו בבתי הספר טיולים שנתיים כמו היום. בשעות הפנאי כמו היום היו תנועות נוער ואני הייתי בתנועת הנוער העובד והלומד. (בקיבוץ כולם היו הולכים לתנועות נוער).

הייתי מבקר את ההורים שלי מעט מאוד בעיקר בחגים ובחופש הגדול. בהתחלה היה קשה מאוד להתרגל לחיות ללא ההורים אך בהמשך הדרך התרגלתי לעניין והרגשתי טוב בחברה הקיבוצית. את התמונה צילמתי בחופש הגדול כאשר ביקרתי אצל ההורים. בעבר כאשר רצית לתת מזכרת לחבר או לחברה היית מצטלם ושולח לה כאשר כתוב מאחורה באהבה, בהוקרה…

עשיתי בר מצווה בקיבוץ ביחד עם מספר תלמידים מכיתתי ההורים שלי לא היו אך אחי ואחותי כן נכחו. המסיבה נערכה עבור כל חבריי הקיבוץ. לא הייתה עלייה לתורה מכיוון שאנשי הקיבוצים היו רחוקים מעניין הדת וגם לא היו בתי כנסת בקיבוצים. החגיגה הייתה בעיקר לציון חגיגת גיל הבגרות.

אחרי כיתה י"ב עשו בקיבוצים את "חג מחזור" שהוא בעצם ציון סיום הלימודים ולקראת הגיוס לצבא. בצבא רציתי להתגייס לשריון אך עקב בעיה רפואית בלב שובצתי בחייל האוויר למחלקת תצלומי אוויר ומיפוי. בטירונות ביקשתי להעלות את הפרופיל הרפואי שלי. נשלחתי לבדיקות רפואיות חוזרות ונמצאתי כשיר לכושר קרבי אך היות ושובצתי לחייל האוויר נאמר לי שאין אפשרות לעבור לשריון עקב שיבוץ מוקדם שלא ניתן להחליפו. העבודה בתפקידי הייתה מעניינת ביותר ובמסגרת זו נחשפתי לדברים מאוד מעניינים שקשורים לסודות צבאיים חשובים.

במילואים עשיתי קורס חובשים קרביים והשתתפתי במלחמת יום כיפור ובמלחמות לבנון הראשונה והשנייה. במלחמת קדש נהרג בן אחותי. במלחמת יום כיפור נפצע קשה חבר שלי מאשדות יעקב בזמן שצנח ברמת הגולן. במלחמת יום כיפור היו מגוייסים חוץ ממני גם שניים מהאחים שלי.

עוד כשהייתי בעיראק חוויתי אירועים מאוד משמעותיים ליהודים בכלל ולמשפחתי בפרט. בעיראק היו מספר אירועים שהביאו להקמת מחתרת יהודית שפעלה כדי להביא לכך שהיהודים יעלו לארץ ישראל. בעקבות כך הממשלה העיראקית התחילה להצר את דרכי היהודים וערכו מידי פעם חיפושים בבתי היהודים שנחשדו כמשתפי פעולה עם המחתרת נגד המשטר העיראקי. משפחתי הייתה מאוד מעורבת במחתרת וכתוצאה מכך נערכו בבית מספר חיפושים, כדי לחשוף את השתייכותנו לתנועה הציונית.

אחד מהאחים שלי ישב בבית סוהר מספר חודשים באשמה שהוא ציוני והוא מעביר ידיעות לצבא הציוני וזאת בעקבות כך שהוא היה קצין בצבא העיראקי כמהנדס והיות ומצאו בחדרו ספרי לימוד של הצבא העיראקי הוא נאשם בבגידה. בנוסף אחד מהאחים שהיה פעיל מאוד במחתרת אירגן עלייה בלתי חוקית מעיראק דרך פרס לארץ ישראל. המחתרת דאגה למספר דברים שהכינו את היהודים לעלייה לארץ כמו לימודי עברית, כתיבה וקריאה (היהודים ידעו לקרוא בתורה אך לא ידעו את פירוש כל דבר).

בנוסף סיפרו על החיים בארץ על הקיבוצים על צבא הגנה לישראל והקימו סוג של חוות חקלאיות קטנות כדי להכשירן לעבודות החקלאות.

ט"ו בשבט – קופסת חיסכון של קרן קימת לישראל

אחד מזכרונותי הקשורים לט"ו בשבט, הוא קופסת קרן הקיימת לישראל. היו תורמים פרוטות לתוך הקופסא ולאחר מכן הקופסאות הכסף היה מועבר לקרן הקימת לישראל. בתקופות הראשונות של המדינה הכסף היה מיועד לרכישת אדמות ולעבודות חקלאיות ובעיקר לנטיעות. כיום קרן הקיימת לישראל יוזמת נטיעת עצים במקומות שונים בארץ ובנוסף דואגת לשימור יערות כאשר יש פגיעה ביער כתוצאה משריפה או פגעי מזג האוויר קרן קיימת דואגת לשיקומם של היערות.

זכרונותי מחג ט"ו בשבט בילדותי: בבתי הספר היו מלמדים שירי מולדת (בעברית) על עצים, נטיעות ובפועל היו גם יוצאים לשדות בשביל לנטוע עצים כל ילד נטע עץ. בנוסף היו יוצאים לטבע לעשות טיולים בכדי להכיר את הארץ. בקיבוצים היו חוגגים את החגים במסיבה של כל חברי הקיבוץ עם כיבוד של פירות הארץ ושירי ארץ ישראל עם שילוב של חידונים על הטבע וצמחי ארץ ישראל. בט"ו בשבט אהבתי ללכת לנטוע עצים ולאחר הנטיעה היו מקבלים תעודה מטעם קרן קיימת לישראל

הזוית האישית

אמנון ישראל: נהנו לעבוד ביחד וללמוד על העבר של המשפחה. אנחנו חושבים שהפעילות גיבשה בנינו ושלמדנו להכיר את עצמנו יותר טוב