מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי משה, מקור השם שלי מהתנ"ך: משה רבנו. אמי שאהבה אותי מאוד בחרה לקרוא לי על שם אביה. שם משפחתי אסולין וזהו השם המקורי של המשפחה שלי. נולדתי בתאריך 1.1.1952 במרוקו ביבשת בצפון אפריקה, בכפר קרוב לעיר הבירה ראבט.

נולדתי לאחות תאומה, אשר נפטרה בגיל 3 ולכן קיבלתי יחס מיוחד מההורים. ההורים ראו צורך לגונן עליי ולתת לי יחס מיוחד.  במשפחה אחי הבכור חיים, אחריו: אני ואחותי התאומה משה ורווקה ז"ל, אחרינו נולדו שני זוגות של תאומים מרדכי ושמעון ואחריהם התאומים האחרונים אליעזר וברוריה.

הורי עלו לארץ מאהבת הארץ וירושלים. הייתי בן 3 כשעלינו לארץ בשנת 1956 למושב בדרום הארץ, להורים שלי היו קשיי קליטה שפה עברית קשה, מציאת עבודה ופרנסה כל זאת וגם אימי שלא אהבה את המקום המדברי. היא לחצה על אבא לעזוב בכל מחיר, אבא סייר בארץ הגיע לצפת ושם פגש חברים ממרוקו שעזרו לו לקנות בית ולהביא את המשפחה.

בילדותי גרתי בבית אבן בשכונה ערבית בצפת, אחרי מלחמת השחרור. גרנו בבית קומתיים עם בוסתן קטן, עם ארבע חדרים ו 9 נפשות, כולל סבא והסבתא שלי. הלכתי לגן הילדים בצפת, הזיכרונות שלי משם זה ההכנות לקראת החגים פסח, חנוכה ובעיקר פורים שהכנו תחפושות. אני זוכר מילדותי שירי עונות, שירי חגים, ושירי יום הולדת בשפה העברית שהגננת נהגה לשיר. כיום אני נוהג לשיר את השירים האלה עם הנכדים שלי. אני זוכר את המילים של השירים בצורה חלקית והנכדות עוזרות לי להשלים את השירים.

חתן הבר מצווה

למדתי בבית ספר יסודי ממלכתי דתי בצפת. בית הספר שלי "ממלכתי א'", לא כל כך אהבתי את בית הספר. בבית הכנסת המרכזי בצפת חגגו לי בר מצווה. בטקס הבר מצווה שלי קיבלתי ערכה של סידור תפילה מהודר תפילין. ביום הבר מצווה, האורחים שהגיעו אלינו הביתה ליוו אותי לבית הכנסת בשירים וריקודים, בדרך השכנים זרקו עלינו סוכריות. כך הפכתי להיות "חתן הבר מצווה". נתנו לי להרים את ספר התורה, העלו אותי לקריאה בספר התורה והפכתי להיות איש מהמניין. כל הטקס בבית הכנסת התקיים בשירים ובריקודים והנשים זרקו סוכריות. את מסיבת הבר מצווה וכיבוד ערכו מאוחר עם תזמורות במועדון בשכונה. את הארוחה בישלו האמא והדודות במשך שבוע שלם. אני זוכר שאמי אהבה מאוד לבשל מאכלים מיוחדים וטעימים : דגים ברוטב, קציצות בשר ברוטב ,קוסקוס, סלטים מיוחדים וטעימים ולחם מיוחד שאפתה לנו. ואני אהבתי בעיקר את הקוסקוס.

בשכונה שלי לא הייתה צרכניה הייתה מכולת של משפחת סבג שאני הייתי קונה מהם ב"הקפה"- רושם במשך כל החודש וההורים שילמו בסוף החודש. בבית דיברתי ערבית מרוקאית, כדי שסבי וסבתי יבינו אותי, ובחוץ עם החברים דיברתי עברית. זכור לי, שהיו לי אופניים מיוחדות שלא היו כמותם. אבא שלי הביא לי אותם ממרוקו. הם היו מאוד מיוחדות, כי היו להם גלגלים כמו של טוסטוס. קיבלתי אותם אחרי הבר מצווה, כשכבר יכולתי להגיע לפדלים. אהבתי לרכב למקומות רחוקים: כמו להר כנען לשכונה בדרום או לביריה. האופניים עברו מאח לאח עד שנהרסו. כשהייתי ילד שיחקתי כדורגל עם חברים בשכונה וכשלא היה לנו כדור עשינו כדור מגרביים, שיחקנו עם גוגואים, תופסת, שוטרים וגנבים, בנינו טלפון משתי קופסאות שימורים שמחבר בניהם חוט, שיחקנו בשכונה ובוואדי ליד הבית. התחביבים שלי הם כדורגל וציור.

למדתי בתיכון מזרחי במגמה הומנית בצפת. הזיכרונות שלי משם בעיקר ההכנה למבחן האסטיפנדיה הארצי, שקבע לאיזה מגמה תמשיך בבית הספר בתיכון או בכלל אם תעלה כיתה. למדתי 4 שנים את המקצועות שנדרשו למבחן הבגרות מתמטיקה, אנגלית, ספרות, תנך ותלמוד. בתיכון אני זוכר ששלחו אותי בחופש הגדול לקורס מכ"ים של הגדנ"ע כמו כן כל המסעות והטיולים ברחבי הארץ.

עד השרות הצבאי חייתי בצפת, למדתי בצפת וגדלתי בצפת, בצבא הייתי קצין חינוך, קמב"ץ, קצין ישובים ועוזר קצין הגמר. יפה אשתי שירתה בצבא והיתה בתפקידים שונים: קצינת ח"ן, קצינת קישור וקצינת שלישות. לאחר השירות הצבאי הסדיר, המשכתי לשרת בצבא בקבע בגבול הצפון, בתקופות הקשות ביותר של אירועי פח"ע והקטיושות עברתי לגור בקריית שמונה. בצבא הכרתי את אשתי יפה שגם היא הייתה בצבא קבע, התחתנו. שם נולדו לנו שלושה ילדים: מיטל, מיכל ועמית.

במלחמת המפרץ הראשונה עברנו לגור במושבה יסוד המעלה ושם אנו גרים עד היום. אשתי ואני יצאנו לגמלאות מהשירות בקבע. מקום העבודה הראשון שלי אחרי הצבא היה במשרד הביטחון והמקצוע הזה נרכש בארץ. אחרי השירות הצבאי הציעו לי את התפקיד המעניין הזה ועסקתי במקצוע הזה 2 שנים נהניתי מהעבודה. כיום משפחתי חוגגת לי יום הולדת בביתי, מביאים לי עוגה, מברכים אותי בברכות שהנכדים מכינים ומסיימים בארוחה משפחתית .

הזוית האישית

שירה: במפגש עם סבא הכרתי אותו ואת משפחתו יותר טוב. ומאוד נהנתי שהוא מגיע לבית הספר.

משה: מרגש בכל פעם מחדש להגיע לבית הספר ללמוד מהילדים ומשירה הנכדה המקסימה שלי.