מאגר סיפורי מורשת

עליה לארץ 

בשנת 1950 החלה העלייה הגדולה מארצות אירופה לישראל. יהודים הגישו בקשות לעלייה, מספרם היה רב ולכן השלטונות אישרו לקבוצות קטנות בתנאים מסוימים לעלות לארץ. אני ומשפחתי קיבלנו אישור לאחר מאמצים רבים ובאפריל 1951 הגענו לארץ-ישראל.

 

בשנים אלו של קיבוץ גלויות הגיעו לארץ עולים מכל רחבי התפוצות: מעיראק, מפולין, מרומניה וכולי. העולים החדשים הגיעו לארץ והועברו למחנה מעבר או מיון, כאשר ממנו שובצו לישובים שונים בארץ. אנחנו נשלחנו למעברת נהריה (מעברה-מקום מעבר ומיון). המגורים הראשונים היו באוהלים, לתקופות קצרות, עד לבניית מגורים קבועים. תנאי המגורים הזמניים היו מאוד קשים. המבנים הראשונים (מבני קבע!!!) היו על משטח בטון מעורב בחצץ, הוקמו שלדים מעמודי עץ (לא משויף) ועליהם חוברו לוחות מאלומיניום גלי, כאשר בחזית (מקדימה) הייתה דלת ובעורף (היה חלון). כך התגוררנו כל המשפחות שהועברו מאוהלים לצריפים. לא היו ברזי מקלחות ושירותים וכל אלו נבנו במהירות ע"מ לספק לעולים את מינימום השירותים. לאחר המגורים באוהלים העבירו כל משפחה, לפי גודלה לבית העשוי מפח גלי. בחוץ הקימו ברזי מים ושירותים מאותו חומר של פח גלי. כלומר השירותים היו ציבוריים ושום דבר לא היה פרטי. במגורים אלה חיינו 5-6 שנים עד לבניית מגורי קבע נוחים יותר. 

בתי הספר באותה תקופה היו במבנים ארעיים. התלמידים למדו את השפה החדשה (עברית) ובמקביל דאגו לקשיים המשפחתיים. לא היו משחקים ולא היה כלום  – כל הדברים על שטח אדמה קטן. אמצעים כספיים לא היו לרכישת ביגוד ומזון. למשל, את יום בת מצווה שלי חגגנו על השטח מול הצריף, עם כיבוד דל שהתאפשר לרכוש באמצעות תלושים שנתנו לכל עולה חדש בתקופת הצנע. אני כבת יחידה להורי ניסיתי להקל על חייהם הקשים ועזרתי בהכנת המזון, בטיפול בבגדיהם (מגפיים שנרטבו בגשמים או ביצור מיצים בבתי חרושת) ועוד. חיים דלים, חסרי שמחות ואירועים. יחד עם זאת הורי לימדו אותי להיות אופטימית כי המצב השתפר בעתיד. אנו במדינה צעירה ויש להתחשב במצבה הקשה.

 

במהלך לימודיי בבית ספר היסודי למדנו את השפה העברית, תנ"ך, ספרות, גאוגרפיה, מתמטיקה, חקלאות ועוד. את הבנות לימדו משק בית -רקמה, תפירה, בישול. הבנים למדו שיעורי ספורט וחקלאות. ביה"ס התקיים במבנים מפח ובאמצעים מאוד דלים. כיתות התיכון פעלו בשעות הערב בלבד וכל אירוע בטחוני מכיוון לבנון ביטל את הלימודים והכניס את התושבים למצב כוננות. בית הספר פתח כיתות תיכון בשעות הערב בו למדתי, כדי שבשעות היום יוכלו התלמידים לעבוד בכל מיני עבודות יזומות לצעירים על מנת לסייע בפרנסת משפחתם. בתום לימודיי בביה"ס זה נאלצתי לנסוע לבית ספר תיכון בחיפה כדי לסיים את הבגרות. מצב זה גרם לי לשנות את דעתי באשר לבחירת המקצוע שלי- עובדת סוציאלית. 

כדי להגיע לבסיס נאלצתי להשתמש בכל תחבורה אפשרית. המרחק מביתי לבסיס היה די ארוך ומייגע. לעתים נאלצתי לנסוע בטרמפים חזרה הביתה משום שלא היה באפשרותי להשתמש בתחבורה ציבורית שעלתה כסף. יחד עם זאת נהניתי מחינוך מעשיר בידע מדיני וצבאי שהכין אותי להיות אזרחית בעלת תכונות שהתאימו לאותם ימים של בניית המדינה הצעירה. תפקידי בבסיס היה "פקידה למחלקת אחזקה וטיפול במטוסים".במסגרת תפקידי בדקתי את ספרי השירות של המטוס טרם ההמראה, לאחר הנחיתה ולאחר טיפול מכני במוסך. העבודה הייתה מעניינת וחשובה בשל העובדה שעסקה בטיפול במטוסים שאמורים לנחות ולהמריא במצב הכי תקין שיכול להיות.  

 

נאלצתי לעבוד כדי לחסוך כסף ללימודים מתקדמים. עבדתי בחנות לצילום, סיוע לעניים, שטיפת כלים במסעדה וכולי…לאחר השירות הצבאי חזרתי לביתי בנהריה ונאלצתי שוב לסייע במצב הכלכלי הקשה. יחד עם זאת היה עליי להחליט מה ברצוני או ביכולתי ללמוד כדי לרכוש מקצוע לעתיד. תקופה מסוימת עבדתי במחלקה לעזרה ציבורית של מועצה אזורית"איילון", במרחק קטן מנהריה. באותה תקופה הוקמו יישובים חדשים למען העלייה שהגיעה לארץ בשנות השישים. עבדתי ביישוב חדש של אותם עולים- "שלומי", אשר היה שייך למועצת " איילון" במחלקה סיוע לעולים החדשים. זאת התקופה של המהומות בוואדי ניסנס (חיפה). בגלל אותם מהומות נאלצנו אנו העובדים במשרדים של עזרה סוציאלית להגן על עצמנו במשרדים באמצעות כל הניתן ליד: סגרו חלונות ודלתות ע"י שולחנות, כיסאות וכל ציוד אחר שאמור היה לחסום את כניסת המתפרעים, אם יגיעו, מצב מאוד מפחיד ומלחיץ.

 

בהמשך פניתי  להתקבל לעבודה במספר מקומות. לאחר מספר מבחנים התקבלתי לעבודה במפעל "ישאזבסט" בנהריה. מפעל שיצר צינורות מים, לוחות לבניית מבנים וכלים שונים מאזבסט, שם עבדתי במחלקת מכירות ושחרור סחורה, במשך 4 שנים. כאשר נאלצתי לעבור למרכז הארץ, בשל נישואי, המפעל אפשר לי לעבוד בסניף משלו סמוך לתל-אביב. 

 

תשע"ו