מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1936 בתוניס הבירה.

כשהייתי ילדה קטנה היינו גרים בדירה ערבית. החיים בתוניס לא היו קלים, היו פעמים שהיה שם טרור. הערבים הציקו ליהודים סתם כך כאשר עברו ברחוב, גם יחס המדינה לא היה משהו.

אנחנו גרנו באזור שכולם היו בו יהודיים,היו בו הרבה בתי כנסיות ומידי פעם היו באים הערבים ומנסים לעשות בלאגן אצלנו. באותה תקופה המצב הכלכלי היה מאוד לא טוב, הייתה עוינות גדולה. אבא שלי היה מקבל משכורת שבועית. הוא היה לוקח קצת ואת השאר היה נותן לאמי, וכך היא הייתה מסתדרת, כמובן שהיום זה לא כמו פעם. אני הייתי הבכורה והייתי עושה את כל העבודות: מסדרת את האחים הקטנים שלי, הולכת לשאוב מים מהבאר וכו'. אז, שלא כמו היום , יחס האנשים היה מצוין, לאנשים היה כבוד אחד לשני, הייתה צניעות והיחס בין השכנים היה טוב. לא הייתה שנאה, קנאה ותחרותיות כיוון שהמצב הכלכלי של כולם היה אותו הדבר, לכן גם המצב החברתי היה טוב.

היה לנו בית קטן מאוד, חדר אחד. היינו מדברים בשפה הערבית, אבל למדתי גם בבית הספר צרפתית.

היו לנו מנהגים מיוחדים. היה לנו את "סעודת יתרו" – אמי הייתה לוקחת יונה וממלאת אותה, היא הייתה גם מכינה כל מיני עוגיות קטנות בצורות של חיות שונות. כל יום ראשון היינו אוכלים קוסקוס ודג מיוחד שהיה מתאים לקוסקוס. היינו גם אוכלים "מחלתה" – סיר מלא בכל הירקות ובשר. "בקילה" – סלק מטוגן, אחר כך מרסקים אותו ושמים בפנים שום, אריסה, ותבלינים ואז מבשלים את זה עם בשר ברוטב ושעועית.

גם הורי נולדו בתוניס. למדתי בבית הספר צרפתית, ששם גם הייתה השפה המדוברת. היינו הולכים לבית הספר, לומדים את מה שצריך ללמוד וכל אחד היה הולך לדרכו בסיום הלימודים. הייתה לי חברה אחת ממש טובה שגרה לא רחוק ממני והיא הייתה בשבילי כמו אחות, היינו בהפסקות משחקות בחמש אבנים ובחבל. כל השנה היינו לומדים ובחופש הגדול אמא שלי הייתה משלמת כסף עלי ועל אחותי והיינו הולכות לקאמפ (מחנה קיץ). היו לנו מדריכים שם והם היו לוקחים אותנו לחודש או חודשיים לים או להרים ושם היינו עושים את הפעילויות.

כאשר הייתי ילדה לא הייתי יוצאת לעבוד, ההורים שלי מאוד שמרו עלי. את בעלי הכרתי משכנות. האמהות בבניין היו יוצאות בצהריים ומדברות, ואנחנו- הילדים היינו משחקים ומדברים בינינו. ואז יום אחד אמא של בעלי אמרה לאמי "לילין לאלברט" (אלברט הוא בעלי). ומאז היינו יוצאים הרבה ביחד, הולכים לבתי קפה עד שהתחתנו בתוניס, בבית הכנסת שבשכונה. הייתה לי חתונה רגילה כמו כולם: שמלה לבנה יפה ותסרוקת מיוחדת. לכבוד החתונה קיבלנו בעיקר כסף אבל גם היו מביאים מתנות כמו סדינים, מגבות ונדוניה. כאשר הייתי נערה למדתי תפירה אצל מישהי איטלקית, אבל לא עבדתי בזה. כשהתחתנו בעלי, אלברט, לא הסכים בשום אופן שאעבוד. אלברט היה סנדלר והוא היה שולח מידי יום את העובד שלו אלי לשאול מה אני רוצה לאכול והיה מביא לי אוכל הביתה. אני תמיד הייתי בבית ולא יצאתי לשום מקום. הייתי אוהבת לרקום ולצייר ציורי, גם מידי פעם הייתי תופרת לעצמי דברים קטנים, כמו מפיות, סדינים וחצאיות פשוטות. אלברט היה אוהב לקרוא עיתונים, להתעניין בחדשות ובעיקר ללמוד תורה.

התחתנתי ועליתי עם בעלי בשנת 1962 לארץ. עלינו לארץ ב"עליית הנוער", הייתי אז בת 21, רצו לתת לנו מושב אבל בעלי נזהר שלא לקבל את זה כיוון שזה היה קרוב לערבים. בסוף לקחו אותנו ל"גני יבנה", אמרו לנו שהמקום שם הוא טוב. הגענו למקום וראינו שהמוטות רעועות , אפילו לא עם קרש והחלטנו שאנחנו לא נשארים שם, אז הלכנו לאמי. מאמא עברנו לגור אצל אחותי ששם היה לה שני חדרים – חדר שינה ומטבח. אחותי נתנה לנו לגור במטבח. שנה לאחר מכן קיבלנו דירה בדמי מפתח בלוד. פה בארץ עברנו הרבה מלחמות: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת המפרץ.

הזוית האישית

לילין: אני אוהבת לטפל בגינה שלי, לראות את הים ולשמוע את קול הגלים.