החיים בצל המלחמה
יהודית גפני מספרת על החיים בצל המלחמה ברומניה והעלייה ארצה
נולדתי ברומניה בתחילת מלחמת העולם השנייה בעיר שרוב תושביה יהודים. אבי נלקח לעבודות כפיה ואימי נשארה לבד עם שלושה ילדים קטנים שבקושי הצליחה לפרנס. לא הייתה שום עזרה מהממשלה או ממקום אחר. רוב הזמן הלכנו לישון ללא ארוחת ערב. החיילים הגרמנים עשו כל הזמן ביקורת בקרב היהודים ודרשו שכל היהודים יענדו טלאי צהוב. יום אחד בקיץ, הייתי בסך הכול ילדה בת שלוש, תפס אותי חייל גרמני וצעק עליי למה אין לי טלאי. התחלתי לבכות ואימי שהגיעה למקום אמרה לו שאני ערומה. הוא צעק עליה ואמר שהיא תתפור את הטלאי על העור. החיים המשיכו להיות קשים. נוסף לחיילים הגרמנים היו הרומנים האנטישמים שמיררו לנו את החיים ולמרות שאחדים היו שכננו הם הציקו לנו, איימו עלינו, קיללו אותנו ואמרו שנסתלק לפלשתינה.
בשנת 1945 המלחמה נגמרה. אבי חזר ממחנות עבודה. המצב שלנו לא היה הרבה יותר טוב. עדיין לא היה מה לאכול, בחורף הרומני הקר והמושלג לא היה במה להתחמם בבית ולא היה מה ללבוש. בכל זאת, התחלנו ללמוד בבית ספר יהודי, לאחר זמן רב היה לנו מה לאכול בעזרת ה"ג'וינט" ששלח ליהודים אוכל ומעט בגדים. התגברנו על הקשיים. בערך באותו זמן הגשנו בקשה לעליה לארץ. מיד השלטון הרומני פיטר את האנשים שהגישו בקשה לעליה לארץ מעבודתם. אנשים נותרו בלי עבודה זמן ממושך וללא פרנסה כמעט עד שנת 1960 בערך שהשלטון הרומני פתח את הגבולות ושלחו רק אנשים מבוגרים לארץ ישראל. ביניהם היו סבא וסבתא שלי (היחידים שהיו לי). הם עלו לארץ כשחמשת הבנים שלהם נשארו ברומניה ורק בת אחת הייתה בארץ. עם עלייתם, ניסו להתאקלם אבל הגעגועים לבנים לנכדים, לכל המשפחה, הזמן הממושך שחיכו שמישהו מהילדים יגיע, גרם למצבו של סבי להידרדר וכעבור בערך שנתיים סבי ניפטר וסבתי נשארה לבד . זמן רב חלף בלי שהיה שום סימן שמישהו מהילדים יגיע, אז ארגון יהודי עזר לסבתא שלי לחזור לרומניה. שם היא חיה יחד עם כולנו (כל האחים של אבי וגם אנחנו גרנו בעיר אחת).
בשנת 1964 קיבלנו אישור לעלות לארץ וסבתא קיבלה אישור לחזור לישראל יחד אתנו. ההתחלה שלנו כמו רוב העולים לא הייתה קלה. לא ידענו את השפה, המנהגים, התרבות, הכל היה שונה. קיבלנו מגורים בשיכון יוספטל ליד כפר סבא. דירה בת שני חדרים ואנחנו היינו חמישה אנשים. אבא שי, אימא לאה, סבתא זלטה, אחי גרשון ואני יהודית. הבית היה ריק חוץ ממיטות סוכנות, פתיליה ושולחן. לאט לאט, אבא שהיה סנדלר במקצועו, התחיל לעבוד. אחי גרשון שהוא חשמלאי מצא עבודה במפעל. למדנו עברית באולפן ערב והחיים שלנו התחילו לזרום ביתר קלות. אני התחלתי לעבוד במפעל ליצור בגדי ילדים. בשנת 1965הכרתי את אברהם. התחתנו ובשנת 1966 נולדה שני, ביתנו הבכורה ובשנת 1969 נולדה סהר. היום שני מורה בקיבוץ כפר גלעדי, וסהר עובדת סוציאלית. במלחמת יום הכיפורים, אברהם לקה בהלם קרב ולמרות שהוא עבד כעובד צה"ל כל חייו חי עם תרופות. חיינו לא היו קלים עקב המצב של אברהם. הוא היה קם בלילות בבכי בגלל מה שהוא ראה במלחמה. למרות הקושי שלנו, הבנות שלנו שירתו בצבא ואחר כך למדו באוניברסיטה. שני למדה באוניברסיטה העברית וסהר בחיפה. כיום שני גרה בקיבוץ כפר גלעדי עם בעלה שגיא וילדים טל ובן. סהר ובעלה סער ושלושת ילדיהם עומר בן 18 כמעט, אלון בן 14 ומיכל בת חמש. הילדים והנכדים, הם כל החיים שלנו, ואנחנו מאושרים לחיות בארץ משלנו יחד עם כל המשפחה.
מילון
ג'וינטהג'וינט הוא ארגון הצלה, סעד ושיקום יהודי – אמריקאי עצמאי א-פוליטי, שקם כדי לעזור ליהודים ולקהילות יהודיות ברחבי העולם בעתות חירום. הג'וינט תומך ביהודים הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך (מתוך אתר הארגון)
ציטוטים
”ההתחלה שלנו כמו רוב העולים לא הייתה קלה. לא ידענו את השפה, המנהגים, התרבות...“