מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בראשון לציון ב-11 לנובמבר 1911 להורים אריה ואיטה איתיאל. הייתי הילדה מספר 389 במושבה. אבי יליד שנת 1883, בהיותו בן עשרים וארבע יצא למסע לארץ ישראל, כשהמודעות לציונות המתחדשת מפעמת בליבו. הוא יצא למסע בחברת חברו, חיים בקר ושתי בנותיו. לימים נישאה הראשונה לישראל גלעדי והשנייה לאלכסנדר זייד, שתי דמויות מרכזיות מאנשי השומר.

 

אבי מצא עבודה ביקב כפועל, זמן מה אחר כך, הגיעו הוריו בעקבותיו ארצה. משפחת אביו היו מצאצאי הגאון מוילנה. אימי לבית קליין ילידת 1887 ממחוז בריסק שברוסיה, עלתה ארצה כבת יחידה  עם הוריה בשנת 1908. כל יתר המשפחה נותרה בבריסק ועקבותיהם לא נתגלו עוד. משפחתי התיישבה בראשון לציון, שהייתה נתונה אז תחת שלטון טורקי. אבי עבד כפועל ביקב המושבה, ואת שעותיו הפנויות נהג לבלות מדי יום בבית הכנסת, בזמנו כולם עלו לבית הכנסת אם בענייני קודש ואם בענייני חול.

 

הורי נישאו כנהוג באותם הימים ע"י שידוך בשנת 1909, שנעשה ע"י "המשדכת" גב נחמה פוחצ'בסקי, שהיא בנוסף גם הייתה קרובת משפחה שלנו. בפתחו של חורף נולדתי במושבה ראשון לציון, כמובן בבית, עם מיילדת, לא היה בזמנו בית חולים ליולדות, בית החולים היחידי היה בירושלים – בית חולים "הדסה" והיה קשה מאוד להגיע לשם. כל הנשים ילדו את ילדיהם בביתם בסביבה הטבעית ובעזרתן של נשים שהוכשרו לכך וסייעו ליולדת בתהליך הלידה. שנתיים לפניי נולדה אחותי תחיה ואחריי נולדו שלושה אחים: עמיחי, שדיאור ובן-ארצי. אבי נתן לכל הילדים שמו מאד ציוניים. בילדותי גרנו  במושבה ראשון לציון בבית שנקרא בזמנו "השלאש" (צריף עץ ברוסית)שהיה ליד היקב.

 

בבית גרנו הרבה משפחות יחד בתנאים לא פשוטים. כולנו בישלנו על פתיליה או פרימוס וחיינו חיים מאד פשוטים וצנועים. בצריף זה כולנו נולדנו. גרנו כולנו בחדר אחד גדול אשר לא היו בו מרצפות. את הקרקע ריפדנו בשכבה של אדמת חמרה לחה, הרטבנו והחלקנו ואחר הידקנו תחת רגלינו עד שהפכה למשטח קשיח. במטבח לא היו מים זורמים כדי לבשל וליטול ידיים, הבאנו מים מהחצר. השירותים היו בחוץ בחצר מעין בור ספיגה. בתי התושבים של ראשון חוברו לראשונה לחשמל בשנת 1927 עד אז הארנו את הבית ע"י עששיות ונרות וככה בישלנו, קראנו, הכנו שיעורים ושיחקנו. את הלחם הבנו בתנור שנבנה בחצר מחימר כמו שהיה לשכנינו הערבים, היו מתפיחים כל הלילה את הבצק ולמחרת מכניסים לתנור.

 

חווית הכביסה זכורה לי היטב. מידי שבוע הוכרז על יום כביסה בו כולם קמו מוקדם. תפקידינו כילדים היה ללקט מלאי עצים וזרדים להבערה תחת דוד הכביסה הגדול בחצר. ברחבת כיכר המייסדים ניצבה תחנת הדואר הראשונה הפוסטה, לא היו אז מכשירי טלפון ושרות הדואר היווה עבורנו את הקשר עם העולם החיצון. באותו הזמן היו מעט מכוניות ואנו נסענו בדיליג'נסים (עגלות עם סוסים ופרדות).

  

 

את הנסיעות מחוץ למושבה, למשל לתל אביב, עשינו בעזרת הדיליג'נס. הנסיעה ארכה מספר שעות, אבל אז לא בער כלום, היה זמן לכל. לעיתים העגלה שקעה בחול והיה צורך לרדת ולצעוד לצד העגלה. עם הדיליג'נסים אפשר היה להרחיק עד לבירות, אלכסנדריה ובגדד. בשנת 1925 עברה משפחתי מראשון לציון לנחלת יהודה שהייתה אז מושבה בפני עצמה. ומאז ועד היום אני מתגוררת שם. בתחילה גרנו בבית קטן ואחרי זה עברנו לבית גדול יותר אשר אחי בנה במו ידיו בעזרת בעלי. אבי רכש משק עזר צמוד לבית כדי להגשים את חלומו ולהפוך לעובד אדמה. גידלנו תרנגולות, פרה אחת וחלקת ירקות לצרכי הבית בלבד. בשטח ליד הבית נטענו פרדס של תפוזים.

 

כשהאנגלים נכנסו לארץ, עליתי בדיוק לכיתה א' בבית ספר העממי שהיום נקרא בית ספר "חביב" אשר היה בית הספר העברי הראשון בארץ ובראשון לציון שלמדו בו בשפה העברית. כדי להגיע לביה"ס, צעדתי כל בוקר ברגל מנחלת יהודה לראשון לציון. אבי היה פעיל הסתדרות וביצע תפקידי ציבור, היה מראשוני חברי הסתדרות הפועלים שהתהוותה בארץ והיה מפעילי מקימי השביתה ביקב בזמנו בגלל פערי הגישות בין הפועלים ובין האיכרים שהיו בעלי היקב.

 

בגיל 16 פגשתי את בעלי לעתיד שהגיע לארץ מאוקראינה בלי משפחתו בגיל עשרים ואחת בחברת צעירים בני גילו. הוא עסק בכל מיני עבודות בפרדס. אחרי שיצאנו ארבע שנים התחתנו בחתונה צנועה אצל הרב. נולדו לנו שתי בנות ולאחר עשר שנים נולד בן. בזמנו התארגנו אנשי "ההגנה" שאחי שדיאור היה ביניהם, הם ערכו פגישות בחצר בסודיות כדי שלא יאזינו והטמינו כלי נשק בחצר שזה היה "סליק". בני המשפחה הבינו שיש פה משהו סודי שאסור לדבר עליו, כדי שהבריטים לא יערכו חיפוש אצלנו.

 

קיבלתי חינוך סוציאליסטי וזה החינוך שנתתי לילדיי, חינוך לשוויון, לערכים שבין אדם לאדם, למוסר ולדרך ארץ. חינכתי את ילדיי לעבודה ונתתי להם חופש מוחלט. את כל התאריכים החשובים כמו: ימי הולדת, ימי נישואין ופטירה, ועוד, כתבתי בעיפרון על גבי דלת קטנה של ארון מטבח. דלת זו קיימת עד היום. בשנת 2013 יצא ספר עם סיפור חיי וסיפור המושבה ראשון לציון שנקרא "טיול בזמן סיפורים בני מאה".

 

כשמלאו לי 103 ראש העיר מר דב צור, בא לברכני, התרגש והתרשם מאד מצלילות דעתי, מהזיכרון וההומור ומכל הסיפורים שלי. 

 

ציונה נשארה איתנו עד גיל מאה ושלוש. כששאלו אותה מה הסוד שלה לאריכות ימים, היא ענתה: "זה מהשמיים בנוסף חייתי חיים פשוטים, אכלתי פשוט, שנאתי תרופות, ולא הלכתי הרבה שנים לרופאים". 

 

הסיפור תועד על ידי הנינה של ציונה לוין, שחר לוין, אשר השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתה, כלתה של ציונה, נאוה לוין, והשניים החליטו להעלות סיפור זה לזכרה.

ציונה לוין ז"ל השתתפה גם היא בתכנית, בגיל 101: מי את, גברת לוין?

 

תשע"ה, 2015