מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא צדוק לוי, אני נשוי ויש לי שלושה ילדים ושישה נכדים, שלושה נכדים חיים בארץ ושלושה חיים בארצות הברית. הנני גמלאי של בנק הפועלים משנת 2014, כיום אני גר בהרצליה הצעירה.

נולדתי באיראן בשנת 1947. עלינו ארצה בשנת 1951 כאשר הייתי בן 4 בלבד, ואני לא זוכר הרבה מהעלייה. היינו תקופה קצרה בשער העלייה ולאחר מכן הועברנו למעברות בעיר עפולה. הזיכרון הכי חזק שלי מתקופת ילדותי היא החיים במעברה. כילד אני זוכר שהיינו חיים בפחון מאוד קטן ללא מטבח, ארבע נפשות: אבא, אימא, אני ואחי הגדול ראובן. הייתה צפיפות מאוד גדולה: השירותים, ברזי המים, והמקלחות היו בחוץ ומשותפים לכולם. באותה תקופה היה מחסור גדול וככה חיו בהרבה מקומות בארץ.

בר מצווה בישיבה

בשנת 1954 נולד אחי חנוך ושנה לאחר מכן נולדה אחותי רינה. סמוך ללידתה של אחותי חלתה אמי ז"ל במחלת הסרטן, אושפזה בבתי חולים שונים עד שנפטרה כעבור חצי שנה. מחלתה זכורה לי כתקופה קשה מאוד וכואבת למשפחה, הגרעין המשפחתי שלי ושל כולנו נשבר והתפוצץ לרסיסים בעקבות מותה של אמי. מצאנו את עצמנו יתומים מאימא בגיל צעיר כל כך וללא הכנה. לאחר פטירתה אני ואחי הגדול הועברנו לפנימייה חרדית בירושלים ואת אחי ואחותי הקטנים העבירו לפנימייה בטבריה. אבי לא היה מסוגל לגדל אותנו לבד ולדאוג לכל צרכינו באותה תקופה. החיים בפנימייה עם אחי ללא אבי והידיעה שאין לנו אימא הכניסה אותי לפרופורציות בחיים, הכינה ולימדה אותי להתמודדויות כאדם בוגר. הבנה שהחיים מאתגרים ולעתים לא פשוטים, ושחשוב להיאחז אחד בשני וכמה שחשובה המשפחתיות והתמיכה.

כילד מתבגר החוויה הזכורה לי ביותר היא החיים במעברה: למדנו לשמוח מהדברים הקטנים ולהעריך את מה שיש לנו. לא היה הרבה באותה תקופה אבל היינו מאושרים. החיים במעברה ובכלל החיים בארץ ישראל היו שונים מאוד ממה שילדים בימינו מכירים וחווים. צפיפות גדולה ומחסור גדול באוכל, הכול מדוד וקפדני בשל המחסור ששרר בארץ. תקופה זו עיצבה אותי לחיים והפכה אותי לאדם השמח בחלקו ושואף תמיד לנתינה ומשפחתיות. בגיל 15 אחי ואני עזבנו את הפנימייה וחזרנו לחיות עם אבי ואשתו השנייה. אחי ואני רצינו מאוד לחזור לגור עם אבי ולגדול בחיק משפחה אוהבת, חמימה ומפרגנת. בתקופת הפנימייה היה מאוד חסר לי ריח הבית והאווירה המשפחתית. גרעין משפחתי הוא משהו מאוד חשוב ומאחד עבור ילדים במיוחד בגיל צעיר כל כך.

עם החברים בישיבה

עד אמצע כיתה ג’ למדתי בבית הספר בית מאיר בעפולה, לאחר מכן כארבע שנים בפנימייה בירושלים, ומשם עברתי לישיבה חרדית בתל אביב שם למדתי עד שנת 1963, שנתיים לפני גיוסי לצה"ל. לאחר השחרור מצה"ל חזרתי לעבוד תקופה קצרה בנגרות ובעבודות שונות כגון אינסטלציה, הנחת קווי מים באילת ועוד. לאחר מכן הגעתי למפעל לאריגת בדי ריפוד שם עבדתי שנים רבות עד שבשנת 1980 נכנסתי לעבוד בבנק הפועלים עד יציאתי לגמלאות בשנת 2014.

סיני בשלהי מלחמת ששת הימים

אני חייב לציין שהיה לי מאוד חשוב לספר את סיפור חיי וזו הסיבה שבחרתי בו, כי לדעתי הוא משקף את החיים בארץ בשנות הקמת המדינה –  שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. מדינה צעירה הקולטת עלייה, נאבקת על חייה ולאט לאט בונה את עצמה. הרבה מהקשיים שאני מתאר עברו על אנשים רבים שהגיעו לארץ כעולים חדשים. מדינת ישראל התמודדה עם יהודים רבים שהגיעו ארצה ממדינות רבות ללא ידיעת השפה ומחוסרי רכוש.

המסר האישי שלי מהסיפור הוא שלמרות היתמות והקשיים הרבים שעברתי בחיי בגיל צעיר כל כך, אף פעם לא הרמתי ידיים ולא התייאשתי. תמיד ראיתי את חצי הכוס המלאה והאמנתי בעצמי וביכולות שלי להיות אזרח מועיל למדינה. בזכות אמונה והתמדה בלתי פוסקת הצלחתי בחיי האישים והקמתי משפחה לתפארת שאני גאה בה מאוד!

הזוית האישית

הנכד עילי: למדתי מהסיפור שסבי היה אדם מתמיד בדרכים שבהם בחר ללכת. והסיפור שלו שזור בתולדות הארץ.