מאגר סיפורי מורשת

שמי אלה, על שם דודי אברהם אשר נספה בשואה. נולדתי בשנת 1949 וגדלתי בברית המועצות.

למדתי לקרוא לבד בגיל 3 ותמיד נשארתי תולעת ספרים! וכשהגעתי לבית הספר, מאחר וידעתי כבר לקרוא ולכתוב ולא הייתי צריכה ללמוד עד כיתה ד'. כשהייתי בת 14, אבי נכנס לכלא בעקבות כך שהוא לא רצה לחתום על סגירת בית הכנסת בעיר לבוב, ולכן יצאתי לעבוד בגיל 14, במפעל לייצור מנעולים, כדי לעזור בפרנסת המשפחה והמשכתי את לימודיי בבית בספר בערב.

בגיל 17, התחלתי ללמוד אלקטרוניקה במכון פוליטכני בלבוב, דבר שנחשב חריג, כיוון שבכל שנה התקבל יהודי אחד בלבד מבין 120 תלמידים, שלמדו אלקטרוניקה. אחת מהחוויות הזכורות לי מהלימודים בטכניון, שהיה שם פרופסור אנטישמי שלימד אותי רובוטיקה ובכל מבחן לא היה מוכן לתת לי יותר מהציון 80, רק בגלל שאני יהודייה! לאחר כמה שנים, כשהגעתי לארץ ישראל, לימדתי את מקצוע זה במכללות רבות. בגיל 21 למדתי בטכניון הנדסת אלקטרוניקה ברוסיה ושם הכרתי את בעלי לעתיד נחום. הכרתי את נחום בספרייה של המכון הפוליטכני, הוא למד הנדסת מכונות.

היה לי המון מזל, מפני שחוץ מזה שהוא היה גבוה, יפה וחכם, הוא חשב בדיוק כמוני בכך שברית המועצות הוא לא המקום המתאים ליהודים לחיות, אלא המקום המתאים ביותר ליהודים לחיות בו הוא ארץ ישראל.

אחרי שנה, בגיל 22, החלטנו להתחתן אבל לא היה אפשר לעשות חופה בחתונה. בעקבות כך, קיימנו חופה בסתר בביתנו עם מניין בלבד ובלי אף אחד, מכיוון שאם מישהו היה יודע את זה היו זורקים אותנו מהטכניון, ללא תעודת מהנדס וכך לא היו מקבלים אותי ואת בעלי לעבודה בשום מקום. לאחר יומיים, הייתה חתונה כמו לכולם בברית המועצות. אבי חיים ז"ל, נפטר בכלא בברית המועצות, כאשר נשאר לו 3 חודשים עד סוף תקופת המעצר שלו, מפני שהוא חלה בסרטן, אבל השלטונות לא נתנו לו חנינה.

חיינו המשותפים, שלי ושל בעלי נחום, היו מלאים בחוויות ושמחה רבה. תמיד חלקנו אהבה גדולה למוזיקה, לתיאטרון ולקולנוע. טיילנו המון ברחבי העולם וגם בארץ ישראל.

בעלי נחום ז"ל, היה מהנדס מכונות שתרם רבות לתעשייה ישראלית, הוא תכנן את כל מכשירי ההרמה בנמל אשדוד ו"במפעל פוספטים" בנחל צין. בהמשך הוא עבד בתעשייה הצבאית וכל תכנוניו היו סודיים, אבל התכנון האחרון שלו זכה בפרס, לאחר 12 שנים שהומצא – זה היה גשר נע בשביל מעבר לרכבים צבאיים, וצבא ארה"ב רכש אותו.

אביו של נחום היה יצחק גרימברג, הוא ואשתו ברכה גרו ברומניה והתכוונו לעלות לארץ ישראל, בשנת 1938.

יצחק התקבל ללימודים בטכניון בחיפה ואז בשנת 1939, סטלין חלק עם היטלר את אירופה ולא נתנו לו לצאת מברית המועצות, שכבר לא היתה רומניה והוא הפך לאזרח רוסי. למרות שהוא רצה להגיע לארץ ישראל, במקום זה שלחו אותו ואת אשתו לסיביר.

אמי לינה שגלוביץ, היתה אישה מדהימה, שעברה המון קשיים בחייה. כשהיא היתה בת 14, עצרו את אביה, שהיה מנהל מפעל. היא מיד הפכה לבתו של "אויב העם"! היא לא יכלה ללמוד ולעבוד בשום מקום. זו היתה תקופה של רדיפות של סטלין, שבזמנו הרג 20 מיליון אנשים במדינתו. היא שרדה את מלחמת עולם השנייה ופגשה את אבי ז"ל, בעיר קזן. הם למדו יחד באותו בית ספר. הוא רץ אליה לשאול אולי היא שמעה משהו על משפחתו, אשר נשארה במינסק. אביו יצא ללמוד במוסקבה, שנה לפני תחילת השואה ומאז לא ראה את משפחתו, שנספתה בשואה.

אחרי הרבה שנים, אמי עברה את תקופת בית הסוהר של בעלה, שנפטר שם ולאחר מכן, הגיעה לארץ ישראל איתי ועם משפחתי ותמיד היתה אופטימית ומלאת אנרגיות ואהבה אינסופית לכולם.

כל החיים ידענו (אני ומשפחתי), שמקומנו כיהודים לא היה בברית המועצות, אלא בארץ ישראל ובשנת 1975, הגעתי עם בעלי ובתי בת ה- 3 לארץ ישראל, אתנו הגיעו ההורים של בעלי ואמי.

כמו כל התחלה קשה, גם העלייה לא היתה פשוטה. לא ידעתי מילה בעברית ומקצועי, מהנדסת אלקטרוניקה, לא היה מקובל באותם ימים בארץ שאישה תהיה מהנדסת אלקטרוניקה. כמעט שנה עברה עד שהתקבלתי לעבוד כטכנאית אלקטרוניקה ואחרי כמה שנים קודמתי למהנדסת באותו המפעל.

אחרי 8 שנים, בעבודתי במפעל צבאי עם מכשירי תקשורת, החוויה המיוחדת שזכורה לי מעבודתי במפעל, כאשר בפעם ראשונה בחיים קראו לי "רוסייה". אני מאוד צחקתי, מפני שכל החיים לפני שהגעתי לארץ, הייתי יהודייה שלמה! ולאותו בחור שקרא לי רוסיה, חשבתי שרק בגלל השם הזה היה שווה לבוא לארץ. עברתי להוראה ולימדתי את המקצועות חשמל ואלקטרוניקה במכללות להנדסאים עד פרישתי לפני כ- 3 שנים.

אחד מהציטוטים שהשתמשתי בשנות הוראה היה "והעיקר והעיקר לא לפחד כלל" מתוך שירו של רבי נחמן  מברסלב. המשפט הזה הוא המוטו שלי בחיים, כדי לעמוד איתן בעליות וירידות בחיים ושינויים המשפיעים עליי כמו (עלייה לארץ, החלפת עבודה, שפה שונה ועוד…).

יום אחד, לפני מבחן החשוב לתלמידיי, בהיותי מורה, שרנו כולם ביחד את השיר הזה כדי להרגיש בטוחים לקראת המבחן ופתאום נכנס המנהל של המכללה והתפלא שבמקום שיעור אלקטרוניקה אנחנו שרים. אבל למחרת, כשכולם עברו את מבחן ההסמכה בהצלחה! גם המנהל הבין את המשמעות של ההכנה הנפשית לקראת מבחן.

ולסיכום אלו חיי!!!

הזוית האישית

סבתא אלה: אני מאחלת לגלי נכדתי, חיים יפים, מעניינים, עם הרבה שמחה והנאה.

גלי: מאוד נהנתי מתהליך זה ביחד עם סבתי, תהליך זה מאוד גיבש אותנו ולמדתי דברים חדשים שלא ידעתי על סבתי, משפחתה וחייה המרתקים.

קשת: התלוותי לגלי ולאלה ונהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים המרתקים!