מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1956 עלינו לארץ ממרוקו, אז הייתי בת 17.

עלינו בעיקר כי לא רצינו יותר להיות עם הערבים, הערבים היו חוטפים בנות יהודיות כדי להתחתן איתן ופחדנו שזה יקרה גם לנו. הצרפתים היו מגנים עלינו אבל הם עזבו לצרפת והערבים עלו לשלטון ולא היה מי שיגן עלינו אז עלינו לארץ.

עלינו לארץ על אניית ג'ני וכשהגענו לארץ ישראל קיבוץ דגניה קיבל אותנו. אחר כך הגענו למעברה ומשם לקחו את אבא שלי לעבוד בקק"ל ואותנו לקחו למשתלה בסוכנות  כדי לשתול גפנים.

במעברה הייתה מקלחת אחת, מפחון ששם כולם באו להתקלח. לא היה לנו כלום אלא נזרקנו בקוצים אך לא התלוננו, שמחנו על זה שאנחנו בארץ ישראל. רק אישה אחת בכתה וביקשה את אמא שלה.

כשהייתי רוצה ללכת לשוק אבא היה אומר "אין לאן ללכת, יש מסביבנו רק קוצים".

איש אחד שהיה המנהל במשתלה בפלוגות, שאל אותי מאיפה אני? עניתי לו: "ממרוקו" אחר כך הוא שאל אם יש לי חבר? אמרתי שאין לי, וכך הכרנו אחד את השני ונהינו חברים. היינו 4 חודשים חברים ואז התחתנו. בחתונה הייתי בת 18.

ישבנו במעברה שנתיים, אחר כך שאלו אותנו איפה אנחנו רוצים לגור: אופקים, דימונה, קוביבה-מעברה ליד רחובות, אשדוד או קריית גת. אנחנו בחרנו בקרית-גת.

בקרית גת בא פעמיים בשבוע איש מכולת והיה אפשר לקנות אצלו רק לחם וחלב בעזרת כרטיסיה. בשאר השבוע לא קנינו כלום.

יום אחד נפגשנו עם אחי שעלה לפנינו לארץ ישראל, זה היה מפגש מרגש אחרי 10 שנים שלא פגשנו אותו.

בקרית גת ילדתי את בני הראשון.

אירוע מצער שזכור לי : ערב ראש השנה,  הבן עזר לי, והביא איתי קניות הלך לישון ולא קם. הוא  קיבל דום לב בגיל 56  ונפטר. ובגלל זה אני פה בבית הקשיש כדי לקבל כח.

עברנו לגור ברווחה עבדנו שם בחקלאות בלול, אח"כ בעלי קנה מוסך והשכרנו אותו בעלי עכשיו בבית מאז המקרה.

אשתו שלהבן שלי גרה בקרית גת כי היא לא רוצה לגור במושב.

עכשיו יש לי 4 בנות שגרות ברמת השרון.

הזוית האישית

רחל- נהניתי מהפעילות בקשר הרב דורי לשמוע ולהכיר את האזרחית הוותיקה וכך למדתי על ההיסטוריה של עם ישראל

שירה- חשוב להיות בקשר עם האזרחי הוותיקים ולשמוע את סיפורים ולומדים על המסורת של עם ישראל