מאגר סיפורי מורשת

אחרי שתי אסופות סיפורים שסיפרו לוחמים מהפלוגה, הראשונה על ימינו בפלוגה והשנייה על הימים שאחרי הפלוגה ימי היותנו בעלי משפחות ("התפוח לא נפל רחוק מהצנחן") בא תורה של האסופה השלישית על הורינו וילדותנו ("ההר הוליד צנחן").

ננסה לספר פה את הסיפור הקולקטיבי שלנו, לוחמי פלוגה א', מחזור אוגוסט 1966 בגדוד הצנחנים 890.

הורינו עלו בצעירותם ארצה בדרך הים מארצות גלותנו במערב ובמזרח, ומיעוטם נולדו בארץ שנקראה אז פלסטינה-א"י. הורינו חיו תחת שלטון התורכים והאנגלים ואנו נולדנו בערך עם המדינה. במלחמת העצמאות היינו די תינוקות וכנראה זו הסיבה שלא גוייסנו. עברנו בשלום את תקופת הצנע וראינו איך המדינה הצעירה מעלה אט אט בשר ומחזקת שרירים, הרבה מאד בזכות חריצותם, עיקשותם והקרבתם של הורינו. גדלנו בעיר, בקיבוץ או במושב הלכנו לגן, בבית ספר עממי נחרדנו מהצפירות של מלחמת סיני בזמן שאחינו הבוגרים צנחו במיתלה ולכדו את המשחתת המצרית "איברהים אל אוול" מול חופי חיפה, שיחקנו כדורגל בכדור סמרטוטים, הלכנו לתנועה, עזרנו בעבודה בענפי המשק, למדנו בתיכון, אהבנו את הבנות, עשינו שירות לאומי בגדנ"ע ולבסוף התנדבנו לצנחנים. השאר היסטוריה. כפי שיווכחו הקוראים, הורינו אכן היו הרים ואפילו הרים גבוהים ומכאן השם "ההר הוליד צנחן".

כותבים (לפי סדר א-ב):  מירה אורן, יהודה איילי, רפי ברום, גידי ברסלר, צחי ברקת, ראובן דורון, צביקה ויסברוד, אריה טופור, זאב לביא, יחיאל עלוש, נורית נעמה וגברי צור, ספי קרביץ, יהודה שחם, טוביה שפירא.

האסופה מוקדשת להורינו היקרים, שהעפילו בדרך לא דרך, שנלחמו וגירשו הבריטים, שבנו שיכונים, שכבשו השממה והקימו תעשייה.

תודה! 

מלוחמי מלוחמי פלוגה א', אוגוסט 1966 גדוד 890 בצנחנים

דבריו של צביקה ויסברוד בטקס השקת הספר שהתקיים במוזיאון הפלמ״ח ברמת אביב, תל אביב: 

סתם פלוגת צנחנים

היינו "סתם" פלוגת צנחנים שנולדה בשנת 1948 והתגייסה בשנת 1966, נלחמה ביחד ב-1967  ולחוד ב – 1973, והיום היא בת 70. לא היינו גאונים גדולים ולא טפשים גמורים, לא היינו גיבורים גדולים וגם לא פחדנים קטנים. היינו בדיוק אנחנו – וזה לא מעט, אולי אפילו די הרבה. בכל זאת, הרי היינו צנחנים, וזה בדיוק מה שעם ישראל נדרש לו לקיימו בימי חיינו, בימי חייו.

באנו לעולם אחרי השבר הענק בחיי העם, שבר שממנו אתה או שלא קם, שנמחק מבלי להותיר שריד או שאתה נאחז בצפורניים בסלע הזקוף ומטפס בשארית כוחך כדי לצאת מהתהום ולחדש צמיחתך. הורינו היו אלה שטיפסו על הסלע כדי לצאת מהבור ואנחנו היינו ראשית צמיחתו מחדש של העם – הלבלוב הירוק שבצבץ מערימות האפר השחור.

זה לא מעט להיות הנבטים הירוקים של העם, זה אפילו מרטיט, אבל הורינו שטיפסו בשארית כוחותיהם הם היו הגיבורים האמיתיים של הסיפור שלנו. ״האמיצים לצנחנים״, קראו הסיסמאות למתגייסים חדשים, ״פעם צנחן תמיד צנחן״, היה כתוב על הקיר בבסיס בבית ליד. אולם האמיצים באמת היו הורינו ששרדו באומץ בלתי נתפס את הצניחה לתהום שכרו לנו שונאינו הגרמנים וחבריהם באירופה, בצפון אפריקה ובפסיפיק. הם ראויים היו מאיתנו לכנפי צניחה מוכספות ולכומתה האדומה. הם הרי צנחו בלי מצנח, התרסקו וקמו ועלו. לא היה להם לא עוזי, ולא מקלעון FN, אבל היתה להם רוח ענקית שבעזרתה גאלו שממת הארץ למרות השממה בלב, שבעזרתה בנו בית מחדש ובעזרתה הולידו אותנו וגידלו אותנו, מבלי שהפילו עלינו את המשא הפרטי הכבד שלהם. כדי שרוחנו תישאר חופשיה מנטל העבר, וכדי שנרצה להתנדב לצנחנים על אף הפחד שלהם שמא יתרסק עולמם שנית. לצערנו לחלקם התרסק עולמם שנית, ריסוק שאין ממנו תקומה.

יהי זכרם ברוך!

בגלל כל אלה, היו בינינו מלכתחילה כנראה חיבורים נסתרים שהביאו אותנו למאהל הנידח ההוא, בחורשת האקליפטוס בבית ליד. חיבורים שהלכו והתהדקו עם ההתקדמות במסלול התובעני של גדוד 890 ובמסלול החול הטובעני של הסיבוב הלבן בלב פרדסי השרון, שהסתיים במלחמה אחת קצרה שבה ניצחנו ניצחון מהיר-  ויש האומרים שבשלה גם הפסדנו לא מעט.

אבל אנחנו כפלוגה כנראה בכל זאת הרווחנו מאותו מסלול בן פחות משנה. הרווחנו חברות לחיים, הרווחנו אחווה ובעיקר – הרווחנו אחים לווטסאפ שממחזרים רעיונות כאילו היו פעם ראשונה, ובכל זאת נהנים וצוחקים זה מזה וזה על זה.

תבורכו בכל מעשיכם, לוחמי פלוגה א' 1966, גד' 890, צנחנים.

צביקה

הזוית האישית

לקריאת סיפורי הלוחמים לחצו כאן

צביקה ויסברוד תרם שני סיפורים נוספים למאגר המורשת:

איך הקמנו ישוב בגליל

סבא במלחמת ההתשה