מאגר סיפורי מורשת

אחיי הבנים היו קמים כל בוקר מוקדם לתפילה בבית הכנסת ולאחר מכן הלכו ללמוד בבית הספר. אני ואחיותיי נשארנו בבית ולא הלכנו לבית הספר. (לבית הכנסת הלכנו רק בחגים).

עזרנו הרבה בעבודות הבית. את הלחם לא קנינו בחנות, אלא הכנו בעצמנו: היינו צריכות לקצור את החיטה לטחון אותה, לנפות ולאפות. אחת לארבעים יום היינו מכינים את הלחמים.

בעירנו היה רב ששחט לנו את העופות ואנחנו הבנות היינו צריכות למרוט את הנוצות ולהכשיר את הבשר במים ובמלח. לא היה לנו תנור וכיריים כמו היום, אלא היינו מכינים את האוכל באח עם פחמים ועצים, האוכל היה מתבשל באח ובינתיים היינו יושבים בחדר ומחכים שהאוכל יהיה מוכן, וכשהאוכל היה מוכן התיישבנו סביב לאח ואכלנו את מה שאמי בשלה.

בחודשי הקיץ היינו קונים הכל עבור החורף, בחורף כמעט שלא יצאנו לקניות.

הוריי עבדו בחנות בדים, אימא למדה אותנו את הבנות איך לארוג שטיחים ובזמננו הפנוי היינו אורגות שטיחים ותופרות בגדים למשפחה.

אני זוכרת את שנות ילדות אלו כשנים יפות ומעניינות, עד שבגיל תשע אמי עליה השלום נפטרה ולאחר שלוש שנים גם אבי נפטר. עברתי לגור אצל אחיי הנישואים , אני הייתי בת הזקונים במשפחתי.

בגיל חמש עשרה התחתנתי, נערכה לנו חתונה קטנה. אצל השכנים היו הגברים ואצלנו בבית היו הנשים.

את האוכל בישלנו לבד המשפחה והשכנים, בשר עם אורז ומרק- כל שני אנשים אכלו יחד באותה צלחת ורק הרב אכל לבד משום כבודו.

לאחר החתונה אני ובעלי החלטנו שאנחנו עולים לארץ ישראל למרות שהיה לנו טוב בפרס ולא היה חסר לנו דבר. בכל פסח בסיום ליל הסדר היינו אומרים "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". וגם ההורים שלי היו מספרים לי שארץ ישראל זו הארץ שלנו זו הארץ הקדושה. ואז בשנת 1954 החלטנו שלא רק אומרים אלא מקיימים!

הדרך לארץ הייתה ארוכה. נסענו לטהרן יומיים באוטובוס יום ולילה עם עצירות קצרות בלבד, כשהגענו לטהרן היינו צריכים להיות שבעה חודשים בטהרן ולחכות עד שהמטוס יגיע לקחת אותנו.

בינתיים נצלנו את הזמן וטיילנו שם. מה שאני זוכרת מהטיול הזה זה שזו עיר מאוד יפה, עם נופים יפים.

לאחר שבעה חודשים של המתנה, המטוס הגיע ועלינו לארץ. מיד כשהגענו, הביאו אותנו למושב פטיש.

הגענו שם בלי שום קרוב משפחה, ורק אחרי כמה שנים האחים שלי עלו לארץ והצטרפו אלינו.

אתנו הגיעו הרבה שכנים מפרס והגענו יחד למושב.

לא היה לנו כל – כך קשה להתמודד עם השפה כי כמעט כולם היו שכנים שלנו שהגיעו מפרס.

התנאים הפיזיים במושב לא היו פשוטים, גרנו כמה שנים באוהלים, ללא חשמל וללא מים בברזים, ורק מאוחר יותר בנו לנו בתים. האוטובוסים היו מגיעים רק פעם בשבוע. בצרכנייה היינו קונים רק את הדברים הדחופים, ורק לאחר כמה שנים התחיל להשתפר המצב.

אני לא עבדתי אבל בעלי עבד בבניית בנינים ובתים.

במושב הרגשנו פחד נורא מהערבים, הם היו מסתננים מעזה חודרים לתוך המושב וגונבים דברים.

פחדנו גם שהם יבואו להרוג אותנו ובאמת ביום החתונה של בן דוד שלי מצד האבא שהיה שכן שלנו במושב, הסתננו הערבים וזרקו לפתע רימון. אישה אחת נהרגה מהפיגוע והיו גם פצועים. לאחר שנה זרקו עוד פעם רימון וגם שם היו פצועים, פחדנו לצאת.

חווינו הרבה מלחמות כשהגענו לכאן: את מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים מלחמת יום הכיפורים.

לאחר 13 שנה שגרנו בפטיש בעלי רצה לעזוב את המושב ולעבור לאופקים, ואכן עברנו לאופקים. הגענו במשאית  עם כל מטלטלינו ועם ששת ילדינו.

באופקים נולדו לנו עוד שני  ילדים. כל ילדי למדו בבית הספר ב"ה, לא כמוני. עכשיו חלקם מורים ומורות בן נוסף  עובד בחנות ועוד בן עובד ברכבת.

ברוך ה' יש לי עשרים ושישה נכדים ועשרים וחמישה  נינים. אני מודה לאל שזכיתי לעלות לארץ הקודש ארץ זבת חלב ודבש.