מאגר סיפורי מורשת

סבתא נולדה בשנות החמישים, בירושלים, בסתיו בסוף חודש אוקטובר, ותמיד בכל יום הולדת שחגגו לה כשהייתה קטנה, ירד גשם או חששו שירד גשם והחברים לא יגיעו. אבל בסוף תמיד הצליחו החגיגות.

שנות החמישים בישראל של אחרי מלחמת העצמאות, היו שנים של שמחה גדולה על עצמאות המדינה והבאת יהודים עולים רבים ממדינות ערב מחד, מאידך המצב הכלכלי היה קשה והוכרזה מדיניות צנע. האוכל ניתן בהקצבה לכל משפחה ע"פ מספר הנפשות והילדים בבית. כל משפחה קיבלה פנקס לחודש עם מספר בולים מצומצם שרק איתו יכלו לרכוש מזון. מוצרים כמו בשר ועוף, ביצים, ירקות הכל היה בקניה עם בולים בלבד. כמובן שלא היו סופרים או מרכולים, אלא חנויות לכל סוג מזון בנפרד: מכולת, קצב, חנות ירקות או שווקים. פנקס הבולים היה הדבר השמור ביותר בבית.

את הבתים חיממו בתנורים של נפט, המקרר שהיה בבית קירר בזכות בלוק קרח גדול. ברחובות ירושלים היו עוברים סוחרים עם עגלה וסוס שמכרו נפט או קרח. היינו נגשים למוכר עם ג'ריקן אחד או שניים מפח שהיו כבדים גם כשהיו ריקים וקונים נפט לתנורים.

בירושלים שבחורף קר מאד היינו יושבים כל המשפחה סביב התנור כדי להתחמם. "קומזיץ " משפחתי בסלון. לפעמים ביום שעשו כביסה (לא הייתה מכונת כביסה ולא מייבש) את הכביסה כיבסו ביד, מים חיממו בדוד על פרימוס ואח"כ אם ירד גשם, היו מפזרים את הכביסה ליבוש על כיסאות גם זה סביב התנור.

לגן הילדים הלכו כל הילדים מכל הגילאים ביחד מגיל שנתיים עד גן חובה. סבתא לא כל כך אהבה להצטרף לפעילויות בגן, כי הייתה הכי קטנה בקבוצה וישבה על הנדנדה כל היום.

בתמונה רואים את סבתא בוכה כי ילדה אחרת תפסה את הנדנדה שלה…

בכיתה א' למדה סבתא בבית הספר הגימנסיה העברית, במשמרת שנייה. הלימודים התחילו בשעה 12 והסתיימו בשעה 16. זאת בגלל שלא היו מספיק כיתות לימוד בבית הספר. סבתא של סבתא הייתה מגיעה כל בוקר כדי לשמור עליה עד לשעה 12 מאחר וההורים עבדו שניהם. חברות רבות שלא הייתה להן סבתא נשארו לבד בבית. בלי טלוויזיה, בלי מחשב, בלי טלפון. אפילו טלפון קווי (כמו של בזק) לא היה ברוב הבתים. אבל לא היה משעמם בכלל.

שמענו רדיו – היו הרבה תסכיתים, חידונים, הקראת סיפורים, בלי פרסומות, הייתה תוכנית שנקראה "מחפשים את המטמון" כל עם ישראל באותו ערב האזין לרדיו. בתוכנית היו מקריאים כתב חידה, שזה סיפור לא ברור אבל עם רמזים בתוכו, ומתחרה היה צריך לנסות לפענח את כתב החידה, למצוא מטמון שהוחבא איפה שהוא, לפי כתב החידה עד לסוף התוכנית. את הרמזים היו פותרים בעזרת המאזינים שיכלו לחפש באנציקלופדיות, במילונים, ספרי היסטוריה וכו'. הם היו מתקשרים לאולפן ומנסים ל"מכור" את התשובה שלהם למתחרה. אם המתחרה קנה – המאזין קיבל את הסכום שביקש. בסוף כאשר היה מתבהר כתב החידה ידעו להגיע למקום בו הוסתר המטמון. ואז היו מאזינים מגיעים למקום כדי למצוא את המטמון.

היינו משחקים הרבה ביחד בבתים או בחוץ בכביש. גם לא היו הרבה מכוניות ולכן היה פחות מסוכן בחוץ. אהבנו לשחק במחבואים, בצעדי ענק, קלאס, חבל קפיצה, חמש אבנים, הרבה משחקי כדור ובעיקר ביחד כולם.

הרבה שעות היו מבלים הילדים בצופים. סבתא הייתה בשבט "מצדה". החאקי שלבשו הוא כמו היום העניבות וההמנון "הייה נכון" של הצופים לא השתנו. אבל התכנים קצת שונים ובעיקר התקשורת.

בימים ההם, כאשר רצו להעביר קשר בין חברי הקבוצה לא היה טלפון ולא ווטסאפ. בקבוצת החניכים היה תפקיד של קשר. הוא היה מגיע פעמיים בשבוע יום לפני הפעולה אל המדריך בחצר בית הספר ומקבל ממנו דף קשר בו היו הנחיות לחניכים. כל חניך קרא את הדף חתם והעביר הלאה והאחרון היה מחזיר לקשר שהיה מחזיר את דף הקשר למדריך.

סבתא בכיתה י' מדריכה בנות בכיתה ז'. דוגמה לדף קשר: 

הימים ימי מלחמת ההתשה. הצבא המצרי יושב על הגדה המערבית של תעלת סואץ, כוחותינו בצד המזרחי. השמש השוקעת במערב מסנוורת את החיילים השומרים על הגדה המזרחית, וכך מדי יום בעיקר בשעות הערב, מתחיל ירי מסיבי של תותחים וטנקים על כוחותינו, חטיבת שריון של אוגדה 252. מטרת הירי להתיש את הכוחות ולפגוע בציוד, בכלים ובלוחמים.

בעקבות הירי טנקים בצד שלנו נפגעים ויוצאים מכשירות מבצעית. חלקם מושבתים כליל, אחרים אינם יכולים לנוע אבל עדיין עם יכולת ירי כי התותח פעיל, ויש גם כאלה שנפגע התותח אבל הם יכולים לנוע על קו הביצורים. בעיות רבות ושונות. אל לנו לשכוח כי בכל טנק שוהים חיילים שאף הם נמצאים בסיכון מחד, מאידך משימתם לשמור על קו הגבול המגן על תחומי מדינת ישראל. כח הטנקים הינו כח מרכזי וחיוני במשימות ההגנה של הצבא בחצי האי סיני.

למפקדי האוגדה – הקצינים הבכירים המנהלים את הקרב חשוב המידע על תקינות ופעילות הטנקים. כמה כלים כשירים בכל נקודה לאורך כל קו הגבול, מה התקלות הקיימות, מה הצפי להחזרתם לכשירות.

במשרד החימוש של אוגדה 252 ברפידים (ביר גפגפה) מצאנו את עצמנו רצים מדי יום אחרי עדכונים על מצב הטנקים בכל מוצב ומוצב.

תזכרו – אין מחשבים, אין אינטרנט, אין טלפונים ניידים וטלפון קווי לא קיים במוצבים. מתקשרים במכשיר קשר לעשרות מוצבים – כאשר לא תמיד עונים (יורים שם ואז אין תשובה) ולא תמיד מי שעונה יודע את התשובות, אף אחד לא זוכר מה היה אתמול וכל המידע הנאסף הוא מזדמן, חלקי ולא מדויק.

ואנחנו רצינו לדעת בכל מוצב  איזה טנקים פגועים (מספר טנק), מה התקלה, למי הודיעו, מתי יבואו לתקן, האם נדרש פינוי לסדנא ועוד פרטים. הכל היה  נרשם בכתב יד מועבר למפקד האוגדה ואח"כ הפתק היה מושמד.

הריטואל חזר על עצמו כל יום מחדש, כאשר היינו משקיעים בכך שעות רבות.

אילו היה לנו אקסל כל הבעיות היו נפתרות אבל כל מה שהיה לנו זה מכונת כתיבה. סבתא אורלי שהייתה פקידה ראשית בחימוש החליטה לנסות לעשות מעשה. בנתה טבלה בסיסית עם כותרת קבועה וכל יום הוסיפו את העדכונים הרלוונטים. מאחר והיו צריכים מספר העתקים  הטבלה הודפסה על סטנסיל כי גם מכונת צילום לא הייתה.

הדו"ח שסבתא אורלי בנתה הפך להיות "מצרך", אמנם סודי, אבל מבוקש אצל כל הקצינים הבכירים באוגדה, כל ערב בחצות הייתה סבתא מתייצבת אצל ציץ (שלמה להט) מפקד האוגדה עם הדו"ח.

המידע המדויק, כמות הזמן שנחסכה בטיפול בעדכון היו התרומה של סבתא למאמץ של מפקדת האוגדה 252 במלחמת ההתשה.

סבתא ואני, בבית התפוצות עם "דונה גרציה"

הזוית האישית

חוויה משותפת של היכרות מזווית אחרת. הילי למדה קצת היסטוריה אישית וחוויות של סבתא שלא הייתה הזדמנות אחרת לספר אותם. סבתא ראתה את הילי עם חבריה לכיתה, מופתעת לעתים מהסיפורים ומהשוני הגודל בסביבת הילדות של סבתא ושלה. הילי מאחלת לסבתא בריאות ועוד הרבה שנים ביחד, סבתא מאחלת להילי הצלחה, שמחה ואושר.