מאגר סיפורי מורשת

בתיה אוסטרייכר, נולדה בשנת 1942, בעיר יאסי שברומניה, לבית משפחת מוסקוביץ. היא עלתה לישראל בשנת 1948. בתיה לא זוכרת כל כך הרבה, כי הייתה אז קטנה מאוד, אבל היא זוכרת אירוע אחד ספציפי מילדותה וזהו סיפורה:

"דודי שחזר מרוסיה (ששרית בצבא הרוסי) הביא לי תפוז, לא ידעתי מה זה ונגסתי בכיפה הרגשתי חמיצות יתר ומאז ועד היום אני לא אוהבת תפוזים. לא אוהבת במיוחד תפוזים".

נגמרה המלחמה ונשארנו ברומניה. ברומניה עלה שלטון הקומוניסטי והשתלטו על רומניה. השלטון קומוניסטי מחק והלאים (הממשלה לקחה את כל הרכוש הפרטי).

אבא שלי מכר נעליים בשוק (הפרטי שוק שחור) והשלטונות התחילו לעקוב אחריו. הינו אז אבא שלי, אימא שלי, אחי התינוק שהיה בן שנה ואני. (הייתי בת 4 ).

ברחנו באופן לא חוקי. הוריי ידעו לאן ללכת אבל אחי ואני לא זוכרים כי היינו קטנים. בכדי לברוח מרומניה היינו צריכים לארגן קבוצה שכוללת מדריך שיודע לאן הולכים ואיך לחצות את הגבולות. לעומת זאת, המדריך שהיה לנו הוא היה נוכל הוא גנב מכל האנשים את הרכוש שהיה להם והסגיר אותם להונגריה.

לאחר מעשה זה ישבנו במעצר של 10 ימים בהונגריה, והחזירו אותנו חזרה לרומניה. במעצר, (אני היחידה שאהבתי את האוכל שהיה בבית הסוהר). כשתפסו אותנו, לאימא שלי היו אחים בגרמניה ששלחו לנו 30 דולר (שבתקופה זו 30 דולר נחשבו להון עתק). אבא שלי החביא את הכסף בתוך הסולייה של הנעל של אחי (בעקב הנעל שלו). אבא שלי רצה לנעול לאחי את הנעליים ואחי היה תינוק ובשום אופן לא רצה לנעול את הנעל. הקצין ההונגרי החל לחשוד במשהו והחליט שצריך לבדוק למה אחי לא רוצה לנעול את הנעל. החלו לחפש וכמובן שמצאו את ה-30 דולר והחרימו אותם …

סבתא שלי סיפרה שזמן קצר לאחר שברחנו חיפשו את אבא שלי, המשטרה הרומנית  האשימה אותו בסחר בשוק השחור.

סבא של בתיה מצד אמא שלה ששמו מאיר

בזמן זה התחלנו להתארגן בשביל לברוח מחדש. הפעם דוד שלי שלח לנו את מדריך יותר ישר, שלח לנו גם כסף. הפעם הצלחנו להגיע להונגריה מבלי להיתפס, הגענו לבודפשט. כשהגנו לשם הלכנו לבית הכנסת בשביל לחפש יהודים, ואכן היהודים שמצאנו שם, העבירו אותנו לידי ארגון הג'וינט (ארגון יהודי-אמריקאי, שקיים גם כיום שעוזר ליהודים מכל העולם). חברי הג'ויינט סידרו לנו מקומות ללינה ולאוכל. אחריי תקופה קצרה, המשכנו בדרכנו באופן לא חוקי לוינה. מוינה, אני זוכרת, שגרנו בבניין עם חלונות גדולים, מהם ראינו גלגל ענק – שקוראים לו פרטאל או פראטר לא ממש זוכרת (קיים עד היום בוינה) שם התגורננו שלושה שבועות.

המטרה העיקרית הייתה להגיע לגרמניה, כי שם היו נציגויות של ארגונים יהודים שעזרו ושם גם היו מחנות הניצולים, בהם התאספו היהודים שניצלו מן השואה והתרכזו בגרמניה. בוינה אבא פגש את דוד שלי (אח שלו) שהיה חייט מעולה ביותר והוא היגר לפריז שהיא עיר האופנה.

בגן הילדים בגרמניה בגיל 5

אבא אייזיק , אמא סימה אחי אשר ואני בתיה

הזוית האישית

בתיה: סוף סוף סיפרתי את סיפור הבריחה שלי, רציתי שהוא יהייה רשום במקום כלשהו.

אור: נהנתי מאוד בחברתה של בתיה לשמוע ולתעד את סיפור חייה ולעסוק בפעילות התנדבותית. .