מאגר סיפורי מורשת

חיינו היו שלווים ורגועים, לא היו שום בעיות עם האוכלוסייה סביבנו, יחסי השכנות שלו איתם היו טובים מאד.

עד שלפתע ביום בהיר אחד בשעות הבוקר המוקדמות מלחמת העולם השנייה הגיעה גם אלינו לצרפת. השכנים הגויים נכנסו אלינו והזהירו אותנו שהולכת לפרוץ מלחמה גדולה ושהגרמנים עומדים לפלוש לצרפת.

הם אמרו לנו לטובתכם, עזבו את החנות שלכם ואת הבית שלכם ותסתלקו מפה מהר .

לקראת ערב, הצרפתיים נכנסו בבהלה לבית-הכנסת ואמרו לנו "כדאי לכם לברוח עכשיו, כי הגרמניים נמצאים

כבר קרוב לעיר " ברגעים אלה הרגשנו  פחד נורא, הם המליצו לנו לקחת את כל מה שאנחנו יכולים לקחת

ולברוח מהר לוותר על הרכוש . באותו ערב כל היהודים הסתגרו בבתיהם ולא יצאו החוצה, פחדנו שהגרמנים

יפרצו לבתי היהודים, שמענו שהיו יהודים שנרצחו והיינו בפחד גדול, קיווינו שהמלחמה לא תגיע אלינו.

ב"ה המלחמה הסתיימה והחיים חזרו למסלולם. כעבור כמה שנים, הרוגע שוב הופר בעקבות מלחמתהשחרור והקמת מדינת ישראל. אני זוכרת, שהיה לנו שכן ערבי, היינו אתו בשכנות טובה והכל היה בסדר עד

פרצה המלחמה השכן הערבי התחיל להתייחס לא יפה, הפך ממש למחבל. יום אחד ראיתי אותו שהוא בישל

המון אוכל שאלתי אותו למי אתה מכין הרבה אוכל?

הלא אין לך בכלל ילדים, אז למה אתה צריך להכין כל כך הרבה אוכל?

השכן הערבי הסתכל עלי בכעס נורא וענה לי:" אל תדברי תשתקי – אני אשרוף לך את הבית עם גפרור" רעדתי מפחד, רצתי במהירות לבית וסיפרתי להורי, גם הורי לא האמינו ששכן טוב כל כך הפך לשכן רע ביום

אחד.

כשהבנו והרגשנו את השנאה כלפינו החלטנו לעזוב את הכל, את כל החנויות, הבתים, פשוט את כל הרכוש,

נאלצנו לוותר על כל רכושנו. לקחנו איתנו מעט כסף לנסיעה ולדרך הארוכה אם נצטרך.

יצאנו בשעה מאוחרת באישון לילה מביתנו. בדרך שמרה עלינו פלוגת חיילים צרפתיים של הממשלה במקרה

שחס וחלילה יתפסו אותנו. באמצע הדרך עזבנו את פלוגת החיילים והלכנו לבקר לכמה שעות את אחיו של בעלי

שגר בצרפת ליד הנמל, בכדי להיפרד ממנו לפני הנסיעה. לאחר כמה שעות הגענו לנמל, ובדיוק כשהגענו האוניה

התכוננה להפליג אבל ברוך השם הספקנו לעלות בזמן לאוניה אני בעלי ושלושת ילדיי.

הפלגנו שבוע ימים לארץ ישראל הגענו תחילה למרסי שבצרפת  ומשם לארץ ישראל. באוניה היה לנו אוכל כשר

ותנאים טובים. כשהגענו לארץ ישראל הביאו אותנו לאופקים לצריפים בגודל של חדר היו שמה שולחן מיטות

מברזל ומיזרונים מקש. בצריף גרנו כארבעה חמישה חודשים, אפילו מים לא היה לנו, ואת האוכל בצרכנייה קנינו

לפי תלושים. חלקו לנו תלושים עם הקצבה יומית לכל נפש לחם חלב וביצים, לא יכולנו לקנות מעבר למה שהוקצב

לנו, אני הייתי הולכת לחנות כדי להביא אוכל לביתי, את המים הבאתי מהברזייה שבקצה הרחוב.

לאט לאט התרגלנו לצריף הקטן והסתפקנו במה שיש.  תודה לה' עברנו אחר כך לרחוב גיבורי ישראל שם

קבלנו מטבח חדש ומיטות חדשות, ממש הכל חדש. שלושת ילדיי למדו בבי"ס  שבעיר אופקים, ואחרי כמה שנים

נולדו לי עוד ארבעה ילדים. אבל מה  שהעציב במיוחד שחברותיי מצרפת לא היו לידי ולא היו לי חברות כלל.

גם לבעלי לא היו חברים, במיוחד התעצבתי שכל בני משפחתי היו רחוקים ממני, המשכתי להתמודד עם הבדידות.

עם הזמן השלמתי עם מגוריי באופקים, וב"ה בעשרים השנים האחרונות ילדי וקרובי משפחתי גרים קרוב לידי

באופקים. אני אוהבת את העיר הזו אני שמחה שיש לי ילדים שגרים לידי ויש לי נכדים גדולים נשואים שגרים

באופקים והנינים שלי גרים לידי וברוך השם יש לי 7 ילדים ו- 8 נכדים ו-12  נינים שהם כל עולמי. אני אוהבת

אותם מפנקת אותם במיני מתיקה .

יש לי עדיין משפחה שגרה בחוץ לארץ בצרפת ,יש לי דרכון צרפתי וכשאני מגיעה לצרפת אני עדיין מרגישה כמו

צרפתייה, אני מדברת טוב צרפתית, וגם יודעת לכתוב מצוין ממש כמו צרפתייה וברוך השם אני משתדלת לנסוע כל

שנה גם כדי לחדש את הדרכון שלי וגם לעשות אזרחות חדשה וכמובן מה שהכי חשוב זה  לבקר את משפחתי,

פעם בשנה באירועים בחתונות בבר מצוות בבריתות וכו…

קרה לי מקרה מעניין באחד מהטיולים שלי בצרפת, כשנסעתי לצרפת לאירוע משפחתי, כשרציתי לעלות לרכבת

חיכיתי בתור כדי לקבל מהפקיד כרטיס. כשקבלתי את הכרטיס מהפקיד התבלבלתי ואמרתי לו תודה בעברית,

במקום בצרפתית, הוא בקש ממני לחכות בצד בספסל, ולאחר כמה דקות הוא שאל אותי אם אני יהודייה?

עניתי לו שאני יהודייה, ואז הוא סיפר לי שגם הוא יהודי ולכן ייתן לי את המקום הטוב ביותר ברכבת, בגלל שאני

יהודייה. מעניין שרק בגלל שאמרתי לו תודה בעברית, הפקיד נזכר שהוא יהודי!

תחשבו שאם שאילו לא הייתי בתחנת הרכבת הוא לא היה נזכר שהוא יהודי, אני שמחה שבזכותי יהודי

בצרפת נזכר ביהדותו.