מאגר סיפורי מורשת

סבא גדעון בן יוסף מספר על עלייתו לארץ:

נולדתי בריגה, עיר הבירה של לטביה. לאבא שלי הייתה חברה לכריתת עצים ואימא שלי הייתה סופרת אותם כדי לדעת מה הכמות למכירה. נולד לי אח ברוסיה, אחרי שברחנו מהגרמנים, אבל הוא נפטר מרעב כשהיה תינוק. אחרי שעלינו לארץ אמא שלי התחתנה שוב ונולד לי אח ששמו אלי.

 

כשהייתי תינוק פרצה מלחמת העולם השנייה. ב-26 ביוני 1941 ברחנו מריגה מאימת הנאצים שנכנסו ללטביה. נמלטנו לכיוון ברית המועצות ברכבת, מי שלא ברח נהרג בשואה. אבא שלי היה חייל בחטיבה הלטבית שנלחמה בגרמנים. הוא נהרג ב-5 באפריל 1943. בדיוק באותו תאריך, אחרי 22 שנה, נולד בני אמיר.

 

ברחנו לרוסיה והגענו לאוזבקיסטן, לעיר טשקנט ואח"כ לנמנגן שקרובה לגבול הסיני. בסוף המלחמה חזרנו לריגה ברכבות, אמא שלי חזרה לבית שבו גרנו וגילתה שגר שם מישהו מאנשי השירות החשאי הרוסי, אמא שלי אמרה שזה הבית שלנו אבל הוא גירש אותה, אחרי יומיים היא חזרה, הוא הודה שזו הדירה שלנו ונעלם. 

 

בשנת 1946 החלטנו לעלות לארץ. אח של אמא שלי נתפס ע"י הרוסים על הברחות לא חוקיות והגלו אותו למחנה עבודה בסיביר, אמא החליטה שנעלה לישראל על אף שהיו לנו תעודות כניסה לארצות-הברית.

 

עליתי עם אמא שלי וסבא וסבתא שלי, עלינו בזהות בדויה בעלייה ד'. עברנו המון דרכים קשות בדרך לישראל, במשאיות בקר וכל מיני דרכים מסובכות אחרות. הגענו לגרמניה למחנה נויפריימן ("איש חופשי") שאורגן ע"י האמריקאים, שם חיינו מצוין במשך שנה, בבית אחד גרנו 4 משפחות וכולם היו מרוצים, אח"כ העבירו אותנו לצרפת ומשם עלינו לארץ באניית נוסעים לבנה ויפה בשם "טרנסילבניה".

 

ביומיים הראשונים בישראל גרנו ברחוב הנמל בחיפה ואחר כך העבירו אותנו למחנה עולים בבת-גלים. גרנו באוהלי המעברות, בהתחלה הבריחו אותנו בקרבות של מלחמת העצמאות לטבריה ולאחר כמה ימים כשגם שם כבר לא היה בטוח, העבירו אותנו לחיפה ושם פגשתי שוב את אמא שלי ונשארתי לגור בחיפה. למדתי בבית ספר מוריה במשך שנתיים, אח"כ עברתי לבית ספר העלייה בבת גלים, אח"כ למדתי בגימנסיה ביאליק ובגיל 16 עזבתי ועברתי לבית הספר הטכני של חיל האוויר ושם למדתי עד שנת 1957 ואז התגייסתי לצה"ל.

 

תשע"ה 2015