מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של ניבה לב, סבתא של גילי צח

"רוב הזמן ישבנו בבית שמענו את הפגזים ודי פחדנו"

כשהייתי בת 4, בשנת 1948, ישראל הכריזה על עצמאות והערבים פתחו במלחמה על ארץ ישראל. אני גרתי בירושלים והערבים סביב ירושלים תקפו אותה ולא נתנו  לאספקת של אוכל ומים להגיע לעיר. כמו כן הירדנים הפגיזו את העיר.

רב הזמן ישבנו בבית שמענו את הפגזים ודי פחדנו. במשך הזמן נגמר לנו האוכל והמים.

את המים הוחלט לחלק לכל משפחה 10 ליטרים לפי החלוקה הבאה:

אני זוכרת את עצמי כילדה עומדת בתוך גיגית מים כשאבא שלי כל פעם מביא קצת מים חמים מהסיר.

לאחר האמבטיה שלי היו מכבסים עם המים את הכביסה, ולבסוף עם המים היו שוטפים את השירותים או את הרצפה.

באותה דרך חילקו גם חלב בהקצבה.

ככל שהזמן חלף, היה לנו פחות ופחות אוכל. כל פרוסת לחם, ביצה או עגבנייה היה צריך לחלק בין כולם.

לכן החליטו ההורים שלי להבריח אותי דרך כביש בורמה לתל-אביב.

כביש בורמה נפתח על ידי הצבא ועקף את קיבוץ חולדה בדרך לירושלים. דרכו ניסו בעיקר להעביר ציוד רפואי ואספקה שוטפת.

אותי שמו על משאית שהעבירה צמיגים (כדי לשמש הגנה מיריות של רובים). ממש הייתי מתחת לצמיגים ואף אחד לא ראה אותי. החיילים אמרו שהייתי מאד שקטה. בתל-אביב חיכתה לי סבתא שלי ובפעם הראשונה אכלתי מאכלים שלא הכרתי כלל כמו: בננה. וגם הלכתי לים ונרגעתי מהפחדים.

בסופו של דבר ישראל ניצחה במלחמת העצמאות ואני חזרתי לירושלים וחייתי בה עד גיל 12.

הזוית האישית